חיי כהיפית מטונפת.

הפלאפון שלי מתחיל לצלצל,קורע ממני את השינה.אני פוקחת את עיניי אל הקירות הכחולים, ומנסה לעבד את היום.בינתיים הפלאפון מצלצל שוב,גוער בי לקום כבר מהמיטה.אני יכולה ממש לדמיין אותו מתעורר לחיים, ומתחיל לצרוח עליי עד שהמסך שלו היה מאדים.אז אני קמה מהמיטה,מה משמלווה באנחות ואנקות בשרשרת,ומכבה אותו.התנועות שלי מכניות אך איטיות,כמו של מכונה שיצאה משימוש.כשאני יושבת על האסלה בטקס היומי של פיפי הבוקר שלי אני כמעט נרדמת.אני קמה בעל כורחי,והולכת להתלבש.מלמטה,אבא שלי כבר ער,משמיע ברדיו כל מיני שירים נידחים.הם מנחמים אותי,באיזשהי דרך.אני מתמתחת,ומתחילה להתלבש.אני פותחת את הארון ובוחרת סוודר בז' ומעיל עור.הם נראים יפה ביחד,נותנים לי מראה אופנתי,וקצת קשוח.אוהבת שזה קורה,שיש התאמה בין הבגדים על הפעם הראשונה ולא צריך לנבור בארון.אני מפהקת בקול רם ועוצמת את עיניי לרגע.נעים.אני מתיישבת אל המחשב,

וכותבת עד שיהיה עליי לצאת לבית הספר.

עריכה:א.ערכתי קצת את הטקסט כי כתבתי אותו בבוקר חצי ישנה אז לא יצא מעולה...

ב.איך הבקרים שלכם?אתם מתעוררים בחיוך,או שמי שמדבר אתכם דינו מוות בייסורים?