תפיסת מציאות

לוקח זמן לכתוב סיפור. בעיקר אם אתה רוצה שהסיפור הזה יהפוך לספר, ספר עם התחלה ואמצע... וסוף? דווקא סוף רצוי שלא יהיה לו, לספר הזה.

אז התחלתי לכתוב איזה סיפור. בהתחלה סתם בשביל החוויה, לנסות לשרבט כמה מילים. אחר כך ממש התחלתי להשקיע מחשבה ועם הזמן גם התחלתי להביע עניין בסיפור הזה שכתבתי. באיזשהו שלב מישהו התחיל להכתיב לי פה ושם, לפעמים קיבלתי את הרעיונות שלו לסיפור, לפעמים לא, אבל ככל שעבר הזמן, הסיפור שלו דווקא קיבל בעיניי יותר ויותר משמעות, עד שבלי לשים לב, זה כבר לא היה הסיפור שלי, זה היה הסיפור שאותו אחד הכתיב לי.

לפעמים אהבתי, ולפעמים לא. כשלא אהבתי את הפיסקאות שהוא מכתיב לי, ואולי כבר כותב בעצמו בעצם, ניסיתי להתנגד במידת מה, אבל הוא תמיד הצליח לשכנע אותי. בסופו של יום, הוא לקח לי את המקלדת, וכבר לא ידעתי אפילו מה הוא מתכנן לכתוב, מה עובר לו בראש, הוא כבר לא דיבר איתי – פשוט כתב.

הדבר היחיד שעוד היה שלי, אחרי שהוא לקח לי את המקלדת, זה הדף הזה שעליו הוא כותב. זה הדף שלי.

אז לקחתי מספריים, וגזרתי את הדף, כדי שכבר לא יהיה לו איפה לכתוב יותר.