תפיסת מציאות

יפה שלי,

אני רוצה לבקש ממך סליחה על זה שלא באתי היום, ביום האהבה.

דמיינתי איך אני קונה לך את הוורד הכי יפה, ושמה אותו הכי קרוב אליך, או מה שנשאר ממך.

דמיינתי מונולוגים ארוכים ליד הקבר שלך, מספרת לך מה היינו יכולים לעשות ביום הזה, ובעיקר כמה אני מתגעגעת.

סליחה שלא באתי.

סליחה שהייתי בחברתו של גבר אחר ביום הזה, ואפילו נתתי לו להתחיל איתי. סליחה שלא חשבתי עליך באותם רגעים.

אהוב יקר שלי, דע לך שאף אחד לעולם לא יתפוס את המקום שלך בלב שלי. אבל אני בת 21, ואני צריכה לחיות.

כבר עבר כל כך הרבה זמן, ואני עדיין בוכה בלילות.

עם כל האהבה שלי אליך, שנראה כאילו רק מתעצמת גם כשאתה לא כאן, לא באתי.

תאריך הפטירה שלך כבר קרוב, ואחריו גם יום ההולדת שהיה יכול להיות לך. אני מבטיחה לבוא מתישהו בין שני הימים האלה ולתת לך פרח.

"תשימי לי פרח על הקבר?" שאלת אותי כמה פעמים. לא העזתי לעשות את זה עד עכשיו.

אבל אני מבטיחה.

יפה שלי, אני כל כך מתגעגעת.

מתגעגעת להודעות ה"בוקר טוב" שלא היית מפספס באף יום. מתגעגעת לזה שהקפדת להגיד לי כל יום שאתה אוהב אותי. מתגעגעת לשתיקות. מתגעגעת לסודות שלנו. מתגעגעת לריח, למגע, למבטים.

מתגעגעת להרגל שלך לתת לי נשיקה צורמת באוזן... לחבק אותי חזק כששאלת "למחוץ?"... לנסות לתפוס לי את האצבעות בשיניים.

אני מתגעגעת לחיוך שלך, ואיך שהיית מוציא לשון.

אני מתגעגעת אליך מלאך יקר.

אין מי שישווה לך.

אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם.

שלך.