תפיסת מציאות

נזכרתי עכשיו שכשהייתי קטנה (אולי בת 4), היה לי שיתוק בכל הצד השמאלי של הפנים (טפו טפו טפו אין תוצאות לוואי לזה, אבל אפשר לראות שהגומה השמאלית שלי פחות עמוקה מהימנית).

לקחו אותי לבית חולים, וביום הראשון שנכנסתי לשם, הרופא שטיפל בי חיסן אותי נגד מחלה כלשהי, בלי סיבה מיוחדת.

הייתי בבית חולים די הרבה זמן, ויום-יום קיבלתי אינפוזיות וזריקות בישבן (בטח היו עוד טיפולים, אבל אלה זכורים לי כי זה היה טראומטי).

יום אחד חלה ילד קטן שאפילו לא למד לדבר במחלה כלשהי. היה לו חום גבוה, ואמא שלו התעצבנה שהוא צועק כל הזמן. כל בית החולים שמע אותו.

עד שיום אחד הוא מת. אבל לא לפני שהדביק חצי מהילדים בבית חולים.

הילדים שחלו קיבלו טיפול, ואלה שעוד לא - חוסנו.

אני - בגלל התרופות שהזריקו לי, לא יכולתי לקבל את החיסון, וגם לא את הטיפול.

מזלי היה שהרופא חיסן אותי כשהגעתי.

אמא שלי מספרת שהרופא, בלשון המעטה, היה מכוער. אבל הוא היה מבריק וטוב לב.

הוא הציל לי את החיים.

הפוטושופ שלי עושה עליי חרם, אז מצאתי אלטרנטיבה שנראית לי אופטימלית.

מומלץ בחום לכל מי שלמחשב שלו כבר יש נכדים: http://pixlr.com/editor/

נ.ב. גם לי היה מאד-מאד עצוב לשמוע שוויטני יוסטון הלכה לעולמה. לפחות זכיתי לחיות בזמנה.