עוגת יום הולדת
כול שנה אבא בא אלינו ביום ההולדת שלו.כול שנה הוא מגיע למרות שהוא ואמא גרושים כבר שש שנים,מסורת אם תרצו לקרוא לזה ככה. אני וסבתא מכינות את העוגה והכיבוד,זה כמו מין זמן האיכות שלנו - סבתא מספרת לי זכרונות ואני מספרת לה מה עובר עליי.לפעמים אני מסתכלת עליה כשהיא מכינה את הציפוי, הפנים שלה עדינות בלי הרבה קמטים,העיניים שלה הן עיניי שקד מסתוריות אבל באותו הזמן קסומות,השפתיים שלה תמיד מרוחות באודם והשיער שלה קצר ותמיד צבוע בקפידה.'מזל שיש לי אותה' אני תמיד חושבת.סבתא שלי היא הבריחה שלי,אני יכולה לדבר איתה במשך שעות ולשכוח מהוויכוחים של אמא ואבא או מהוויכוחים שלי ושל אמא,היא משרה עליי מין אווירה קסומה שכזו.
אבא שלי לא נשוי.הוא נפגש עם נשים אבל בסופו של דבר המערכות יחסים שלו תמיד נגמרות.לפעמים הוא מביא מישהי לארוחות אבל רק אם הוא חושב שהם מכירים מספיק זמן וזה לא יהיה מביך.אין לי בעיה עם העובדה שאבא שלי מביא נשים לארוחות כאלו,ארוחות שהן כמו איחוד משפחתי לרגע.אין ממש סיבה שזה לא מפריע לי אבל כנראה זה שאני יודעת שטוב לו כול עוד הוא לא עם אמא שלי,אני בעצמי מחכה לגיל שמונה עשרה שאני בעצמי יוכל לברוח ממנה. אני לא רואה את ארוחות היום הולדת כהזדמנות לדמיין שאנחנו שוב משפחה אלא כהזדמנות להתאוורר מקשר האמא-בת שיש לי ולאמא שלי ובמקום זה להיות עם אבא שלי.במילים אחרות להתעלם קצת מהנוחכות של אמא שלי.
אמא שלי לא אוהבת שאבא שלי בא אלינו בגלל זה היא תמיד יוצאת מוקדם בבוקר,לסידורים כמו שהיא אומרת.אני יודעת שזה לא נכון,היא יוצאת רק כי היא לא מוכנה לפגישה עם אבא שלי ועד הערב היא מבלה אצל חברות או בעבודה,לקראת הערב היא הולכת לקנות כמה דברים אחרונים לארוחה ואז מגיעה הביתה חצי שעה לפני שאבא שלי ואח שלי אמורים לבוא.היא מחליפה בגדים ומתאפרת,שמה אודם עדין,שמה מסקרה על הריסים הארוכים שלה שתמיד ערומים,לפעמים היא שמה מייקאפ בגלל פצעון שיצא לה אבל זה לא מסתיר את הקמטים שמתחילים להופיע לה.את השיער החום והחלק שתמיד אסוף בזנב סוס מרושל היא מפזרת אבל רואים שהוא לא כמו שהוא היה לפני עשר שנים.
אפילו אח שלי ואשתו מגיעים לפני אמא שלי,תמיד הוא בחליפה או סתם בחולצה מכופתרת ומכנסיים מחוייטים.אח שלי עורך דין אבל כשהוא נכנס מבעד לדלת הוא שוכח מהעבודה,פותח קצת את העניבה והוא ואשתו,אלמה,מתחילים לסדר את השולחן ולעזור לנו עם הגימורים האחרונים.סבתא תמיד אומרת ''דניאל מותק,לא צריך,תשבו תנוחו,אני ומישל נכין ונסדר הכול'' אבל אח שלי ואלמה תמיד מסרבים ומתחילים לחפש מפה נקייה,מוציאים את הצלחות החגיגיות ושמים סכו''ם וכוסות.גם אלמה אני לא שונאת.אני לא אוהבת לשנוא חוץ מאת אמא שלי.בהתחלה חשבתי שדניאל ואלמה לא מתאימים בכלל וציפיתי שהם יפרדו אחרי חודש אבל אחר כך גיליתי שהם מתאימים כמו כפפה ליד.אלמה תמיד מתעניינת בי,עוזרת מאוד לסבתא בסידורים והיא תמיד נראתה ונראית מושלמת בעיניי.
אבל לא הכול טוב ויפה,אני זוכרת שלפני שלוש שנים דניאל ואלמה רבו,ריב ענקי שהתפרש על לא פחות מחצי שנה.אף אחד מהם לא בא לבקר או לארוחות המשפחותיות וכולנו חשבנו שזה כבר הסוף של היחסים שלהם.בסוף טעינו והם חזרו להיות ביחד,אחרי שהם כבר התרגלו ללא לריב דניאל הציע נישואים לאלמה.
אחרי כול הסיפורים האלו שאני משחזרת בראש שלי אני בוחנת את עצמי ואת המטבח.הסינר שלי ואני מלאים כתמים שונים,הפנים שלי מרגישות מאובקות מהקמח שעוד לא ירד מהידיים שלי.המטבח,בניגוד אליי, יחסית נקי אבל רק יחסית אליי.אני לוקחת סמרטוט מטבח ואני מתחילה לנקות את השולחן והאזור ליד הכיור.עוד חצי שעה אמורים להגיע אלמה ודניאל,סבתא התעייפה לפני כשעה והלכה לנוח.אני מנסה ללא הצלחה להוריד לכלוך מהפנים שלי אבל אני מתייאשת מהר ונאנחת.אני זורקת את מגבת המטבח לכיור ואני מתכופפת לבחון את העוגה בתנור שכבר כמעט מוכנה.אני לוקחת כמה קערות מלוכלכות שמונחות על שולחן המטבח הגדול ואני שמה מניחה אותם בכיור.אני בוחנת את הרחוב הריק,בבית ממול כבר בחלק מהמקומות דלוק האור ועלים יבשים עפים מהעץ שברחוב אל הגינה שמימין.עוד שעה וחצי.
כשאני מסיימת לשטוף את הקערות אני לוקחת את משטח העץ הגדול שעליו אני וסבתא לשנו את כול הבצק,עירבבנו ביצים ועוד כול כך הרבה פעולות.אני מניחה אותו ליד הכיור ואני מתכננת לשטוף אותו כשאני שומעת טריקת דלת ואת המפתחות המרשרשים של אמא שלי.''מה את עושה?'' היא שואלת בכעס.
''סיימתי להכין את העוגה ואני מנקה בינתיים'' אני עונה בלי להסתכל עלייה.
''תפסיקי לנקות את המשטח המפגר'',אמא מסננת כשאני מעיפה את כול הקמח מהמשטח ובמקום זה הידיים שלי מתמלאות בקמח,''אף אחד לא בא''.
''מה זאת אומרת?זה יום ההולדת של אבא,ברור שהוא,דניאל ואלמה יבואו'' אני אומרת ומסתובבת אליה בהבעה מבולבלת.
''אני לא רוצה לראות את השרץ הזה דורך כאן,אין שום יום הולדת'' אומרת אמא.
''אמרת לאבא לא לבוא?' אני שואלת בהלם.
''אם לא הבנת את זה עד עכשיו אז כן'' עונה אמא במבט מזלזל.
''מה?את חושבת שרק בגלל הריבים שלך עם אבא את יכולה להשאיר אותו לבד ביום ההולדת שלו?אחרי כול הבישולים והאפייה שלי ושל סבתא?''.
''נכון מאוד.זה הבית שלי והוא לא יעז לדרוך כאן'' אומרת אמא והולכת לסלון.
''מה את חושבת שאת עושה?זה אבא שלי ויש לי זכות לראות אותו ולא מעניין אותי עד כמה הוא עצבן אותך!אנחנו משפחה!'' אני קוראת בייאוש.היא לא יכולה לעשות לי את זה.אני שונאת אותה.
''אני יכולה לעשות את זה ועוד איך.אם לא טוב לך פה תסעי לבית שלו עם אח שלך ותחגגו איתו שם'' אומרת אמא.
אני נשענת על השיש בהלם.מה אני עושה עכשיו?אני לא יכולה להישאר פה איתה אחרי מה שהיא עשתה.אבל איך אני אגיע לאבא?.אני משפשפת את הידיים שלי אחת בשנייה,הקמח מתפזר באוויר אבל רובו נוחת על הכיור.אני ממשיכה לשפשף את הידיים שלי ואני מביטה בשתיקה בקמח שעף מסביב לידיים שלי,עוטף אותן כמו מין אבקת קסם רק שאני לא פיה או מישהי מיוחדת כמו שיש באגדות אלא סתם מישל שההורים שלה נפרדו ואמא שלה לא נותנת לה לחגוג את היום הולדת של אבא שלה.בסופו של דבר נמאס לי להסתכל על הקמח שמעופף באוויר אבל רובו כבר נחת ואני שוטפת את הידיים בעצבנות והולכת לחדר שלי.
''הלו?מישל?'' שואל קולו של דניאל מצידו השני של הטלפון.
''דניאל,אתה יכול ורוצה ליסוע לאבא כדי לחגוג לו יום הולדת ולקחת אותי ואת סבתא איתך?''אני שואלת ואני שמה לב שאני רועדת מכעס ומעצב.
''מה עם העוגה?'' שואל דניאל.
''היא מוכנה.אתה יכול?בבקשה?'' אני שואלת בייאוש ודמעה ראשונה זולגת.
''אה...כן אני..אני כבר בא''.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lovely_loving_me