שעה 11 וחצי בלילה. כן, לילה.
אנוכי כבר הינה אישה זקנה שבשעה 9 כבר רואה כוכבים מסתובבים סביב ראשה ומזמרת לה שירי ליילביי ידועים להשמצה.
והנני, ערה ופעילה, מול המחשב נייד-עבודה זמינה שלי, עובדת (כיביכול), בעיקר משתגעת מחוסר איי קיו של אמריקאים ומתעצבנת מהבנת הנשקרא הכה-הו-מיוחדת שלהם.
בום בום, הרעב מכה בבטני, נזכרת שלא אכלתי משעות הבוקר המאוחרות, מה עושים?
פותחים את המקרר כמובן.
אין אוכל. כמובן.
אשכנזים סעמק.
בעודי מוציאה שלל ירקות להכנת הסלט המפואר שלי, אמא צועקת לי מחדרה-
"לא!!!!!!!!! יש סתימה בכיור!!!!!!! לא ללכלך כלים!!!!!"
-"אבל רעבה"
"תשארי רעבה!!"
והנני, 11 וחצי בלילה, אוכלת תירס מקופסת שימורים- שזה מזעזע גם ככה, מחזיר אותי למנ"קיות שטחנתי בהנאה רובה בצבא שלי.
כותבת פוסט חצי-מרמור-חצי-מבואס על כמה שהבטן שלי כועסת ומאוכזבת ממני.
וחבר שלי לא כאן בשביל להזמין לי אוכל.
על תירס מקפסת שימורים ואשכנזיות מרבית-
למה לא נולדתי לבית מרוקאי טוב, איפה שהסבא היה בן של מלך, וכו'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
