היוש אני גל ואני עובדת בחברה גדולה גדולה שמגלגלת מיליארדים בשנה, משלמים לי משכורת שנושקת ל5 ספרות ואני רק בת 21.
אז עכשיו אחרי שהוצאתי לכן קצת את העיניים ככה בשביל האגו הנרחב שלי ברצוני לפטפט על עמה נושאים שמעסיקים אותי בתקופה האחרונה.
נושא מספר אחד: "החיים הם עבודה, והעבודה היא חיים".
מה עושים כשאת וורקהוליק בהגזמה?
אני לאחרונה גיליתי, סתם האמת שגיליתי את זה כבר בצבא, שאני מכורה לעבודה. אני מכורה ללילות חסרי שינה שהמחשבות העיקריות בהם הם על "מה אם חיברתי לא נכון את הסוויץ ומחר לא יהיה להם שם את המחשב להקרנה בחד"י?" או "שיט שיט שיט שכחתי לחזור לקארי לגבי החרא עם בזק ושיט שיט שיט" ועוד כל מיני שיט שאני עוסקת בו ביום יום שלי. אני מכורה לעבודה, גם כשהייתי מארחת זוטרית וסתם פרצוף יפה של קפה לנדוור הייתי מכורה. איך זה התבטא בזמנו? הייתי משווקת את הסניף, הייתי מנהלת את המשמרת במקום המנהלת משמרת, הייתי באה גם בלי שהייתה לי משמרת כדי לראות שהכל מתפקד. הייתי לוקחת על עצמי פי אלף יותר אחראיות גם ניהולית לגבי הקפה. ולמה? כי אני מכורה לעבודה. אני מכורה ללילות חסרי השינה, לטלפונים, למיילים, ללדעת שצריך אותי כאן וכאן וכאן וכאן וכאן ועכשיו הכל מוכן אז יאללה באלגן. והמסקנה הזאת מביאה אותי למסקנה מספר שתיים:
"התמכרות זה אופי".
ואני כמובן מטבעי, מתמכרת.
אני מכורה לדברים הכי מפגרים ובנאלים כגון סיגריות, קופאין, עבודה וכו', עד לדברים הכי קטנים כמו מקלחת, עייפות, לכאב של הרעב, לאיפור, לקניות, ולאחרונה, גם לספורט.
יש לי אופי של מתמכרת, לדברים הטובים וגם אלו לא, לדוגמה אני מכורה לאוכל בריא (לא שיש לי הרבה אופציות כ"יעני טבעונית") אבל בו זמנית לכל השיט של "אני חיה אורח חיים בריא, עושה ספורט 3 פעים בשבוע, אוכלת רק ירקות וחרא כזה או אחר" אני גם מעשנת, והרבה. ולא משנה ה יקרה- אני לא אפסיק. אי לא מצליחה להפסיק. הדבר היחיד שהחזיק אותי לאחר הדלקת בלבלב שבו אמר לי כי אסור לי אלכוהל לשאירית חיי ולא ידעתי איך להתמודד בלי הבירה של הסוף יום- כי גם לזה הייתי מכורה, ואם זה לא היה מסכן את חיי כרגע כנראה הייתי נשארת- ושאסור לי יותר בשר משמע אין המבורגרים, ואסור חלב משמע אין גבינות, ואסור ביצים משמע... אתם יודעים מה המשמע, ואסור לחיות למעשה, היה הסיגריות. הידיעה שלפחות הרעל של הניקוטין שמציף את ראותיי ב7 שנים האחרונות נשאר עשה לי קצת רוגע בלב. הדבר האחרון ששרד מחיי הקודמים. אני גם מכורה לדרמה אם לא שמתם לב. סתם האמת דרמתית אני פחות.
האופי המתמכר שלי מביא אותי לדבר על מסקנ המספר שלוש:
"מוזיקה היא כמו חמצן לריאות"
נכון שהגוף שלי הוא 85% ניקוטין, ה15% הנותרים שממלאים לי את הנשמה והשעות ביום הם המוזיקה.
אני באמת לא מצליחה לחשוב על עוד מישהו שהוא כמוני, זה לא שאני "שומעת הכל חחחח" אני אוהבת את הצלילים, את היחודיות, את ההרגשה כשאי שומעת זמר לא מוכר או שכן מוכר מביא את עצמו לכאלו עוצמות של רגש שמטלטלות לי ת'צורה מה שנקרא. אני לא יכולה להתקיים בלי שתהיה לי מוזיקה ברקע, תמיד עם הביטס האדומות שלי סביב צווערי גם כשאני לבושה הכי בקלאס שיש, תמיד מוזיקה בוקעת מתוכן, והיא גם תמיד תפתיע אנשים. אנשים חושבים שהם יכולים לסווג אותי תחת טייפקלאס אחד, ובדר, כלל זה יהיה האשכנזיה המתנשאת- מה שאני לא לגמרי שוללת כי אני אכן אשכנזייה, ואני אכן מתנשאת, אבל יש בי עוד כל כך הרבה תתי נושאים שאנשים לא מודעים אליהם, שהם תמיד מופתעים מחדש.
מבחנתי המוזיקה היא 101 איך להכיר את גל- כל מקצב מקצב שונה ומיוחד מקומו, כן גם בשירים של סטטבוי ובנתאלתבורוש, כל צליל קטן, הגייה של אות מוסיימת מעבירה תחושה שונה בנפש, וזה המטאפורה הכי פלצנית שתצא לי מהפה אבל, זה מייצג אותי בצורה מסויימת, כי אני אדם מאוד דעתני מ שמביא אותי למסקנה הבאה:
אמריקאים הם טיפשים.
אין רבה מה להרחיב כאן, רק אניח את זה ואומר שהתרבות האוברייטד והסתומה הזאת, והדרמתי והמנפחת והמוציאה מפורפורציה והצביעות וכל הבולשיט הלא אמיתי הזה של האמריקאים מרתיח אותי. (ראו ערך 13 סיבות למה).
לצורך עמידה מאוחרי מילותיי אני ארחיב בקצרה על החלק של עמידה ביעדים שבכותרת:
זה היה עוד יעד אגב, הלהרחיב וכו'. כן לא משנה. אניוואי- אני הצבתי לעצמי כמה יעדים מאז שהשתחררתי ואני גאה להגיד שוואלה, בכל תחומי המקוצע והשאיפה לגדולה וכו- עמדתי בהצלחה עד עכשיו, מה שאני מנסה להגיד זה המורה שלי לספורט מהתיכון נורית כפרה עליך נשמה! תראי מי שוקלת 54 קילו בלי שתרדי עליה יא חתיכת פלוץ נפוח שכמותך!!!! קפצי לי את והשיט שלך!!!!אני נצחתי יא כלבה!!!!!!!!
הפסט החופר וחסר הפאונטה נגמר, שימשיך להיות לנו לילה נהדר ונקנח את העיניין עם האהוב עלי ביותר:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
