בשביל מה אני מתעקשת להמשיך לחיות?כבר בגיל קטן ידעתי שחיים זה חרא, אני זוכרת בגיל חמש שחלמתי חלומות על כך שאני איננה וכולם חיים בלעדי, והם לא היו חלומות מפחידים, אלא יותר מרתקים.
נשבר לי.
נשבר לי פשוט כל כך, נשבר לי למלהיות פתי מאמין לכל דבר (יש לי שיגאות כתיב, גם מזה נשבר לי).
נשבר לי מפאקינג צהל ואפילו לא התחלתי את הדבר המפגר הזה(!!!!!!!!!!!!)
נשבר לי שכל החיים שלי מתחילים להתמוטט בכל פעם שיש לחץ. נשבר לי שהלחץ לא יכול להתחלק באופן שוה והוא נוחת עלי במכה אחת.
נשבר לי מאנשים שמנצלים אותי, נשבר לי מהמורים שאפילו שאחרי שסיימתי יש להם את החוצפה בלהגיד לי מה לעשות ואיך להתלבש.
פשו, נמאס לי כל כך מהכל.
רוצה להיות בדרום אמריקה, עם בירה באקס ביד, וכאמל בשנייה, לשבת ביערות שם, ולנשום.
ברשותכם, אני הולכת ליון אני מתעוררת ב4 לפנות בוקר (#נחנקנולפנישהתחלנוצהל)
כמה תמונות מברלין שאני בקושי מזכירה כי אני עדיין תוהה עם עצמי אם זה היה חלום או אמיתי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
