התחלתי לפני שלושה ימים להפסיק לעשן ותכלס לא חסר לי בכלל, חוץ מהמצבים שבהם אני רבהעם ההורים ויכולה להרוג בשביל סיגריה.
ואני באמת מנסה לאסוף את עצמי בידיים כי אם אין לי מי לי, ותכלס אין לי מי לי אז זה רק אני. לי.
ואני מחייכת כדי שיחשבו שטוב, אתם יודעים, לעבוד על עצמי עד שאני אאמין שזאת האמת.
אבל כשאני חושבת על זה לעומק, אני כנראה לא בנאדם מאושר, אני זוכרת רק כמה תקופות שהייתי שמחה בהם, שהיה לי טוב, אבל לא הייתי מאושרת. לא הייתי קמה בבוקר ואומרת אני אוהבת את החיים שלי. אני לא אוהבת את החיים שלי, אני לא אוהבת את עצמי. אבל זה בעיות שיש לכולנו תכלס. כי כולנו דיי פגומים, אין אחד שהוא מושלם.
בגלל זה קשה לי להגיד שרע לי כי לא אמור להיות רע לי, יש לי משפחה שני הורים, שני אחים, שני סבא וסבתא מכל צד, ודודים ובני דודים. יש לי את "החיים המושלמים" שכל אחד רוצה. אפילו שיש לנו בעיות כלכליות אף פעם לא חסר לי כלום. תמיד יש לי את מה שאני רוצה, אני גרה בקומה השלישית בבית הדו משפחתי שלנו. הקומה כולה של עצמי, ויש לי חדר מקלחת הכולל ג'קוזי ומרפסת ענקית, מיטה זוגית טלוויזיה, ה"סטודיו" אעלק שלי בחדר שלי. יש לי את החדר שהרבה היו הורגים בשבילו. ויש לי חברים זה שאני לא סומכת עליהם זה פגם בי.
אז למה אני לא שמחה? למה אני לא יכולה להיות מאושרת?
אני נמצאת באיזשהו מסלול של הרס עצמי, אני פשוט נהנת להרוס את עצמי. אני נהנת לבדוק את הגבולות עד הסוף, למתוח אותם כמו גומי. והקטע בגומי זה שאתה יכול למתוח ולמתוח אבל כשבסוף תשחרר את הגומי ותפסיק למתוח, הוא לא יהיה כמו שהיה בהתחלה, הוא יהיה רופף כזה.
ויש לי בחלק מזוכיסטי, וגם חלק שלא לגמרי מאמין לאנשים שאומרים שאוהבים אותי.
הצלחתי לשבור אותה. לקח לי 16 וחצי שנים אבל הצלחתי לשבור אותה סופית, הגעתי לגבול הסופי והרישמי, הקו האדום שלה. לא רציתי להגיע לזה, לא יודעת למה המשכתי למתוח את זה, אבל המשכתי ועכשיו שברתי אותה. זה כאילו יש בי איזה סוג של אדם אחר, שמת לראות כמה בני-אדם לא יכולים לאהוב בני-אדם אחרים ללא תנאי, לא משנה אם הם המשפחה או לא.
אתם יודעים מה באמת מבאס בפסיכולוגים? שיותר קשה לעבוד עליהם. הכלבה קלטה אותי כמו לא יודעת מה, ואני מסתירה טוב את הרגשות, המחשבות שלי, אני שקרנית ושחקנית מעולה. החיוך שלי נראה אמיתי. אני לא נראת מזוייפת, כי אני פשוט טובה בלשקר גם לעצמי. והיא פשוט קלטה את כל המנגנונים שלי, ואת הציניות שלי שאף פעם לא מאכזבת אותי, והיא קלטה את זה.
אני שונאת חופשים, סופשים חורפיים, אני הרבה בבית. אנילא אוהבת להיות בבית. לא יכולה לחכות כבר להתגייס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
