ועולה, וממשיך עד שאני נחנקת.
זה סוג של, אני לעצמי ועצמי לאף אחד.
זה לבד, שמסתכם בסיגרית חצות.
ואירועים שאמורים לעודד אותי מסתכמים באימייל מבחור כל שהוא שאומר שאני יפה ומנסה את מזלו.
והאירועים שבאמת משמחים אותי זה הסמס כל בוקר ממנו.
ואז זה השינה שלא נרדמת, כי אני חושבת נונ-סטופ.
והידיעה שהוא לא יהודי לא מקלה עלי, מה ההורים יגידו? מה החברה תגיד?
וזה רע כי זה לא יקרה, זאת סתם השלייה.
ומחר בא דופק לי על הדלת. ורע, כי אני מעדיפה את היום.
אמא אומרת שכדורים יכולים לעזור לי, כבר אין לי כוח להתמרד.
אולי אני באמת חולת נפש כמו שאבא אומר. אין לי כוח להתמרד.
והכל חג מעלי כלהקת זבובים.
וזה הוא, וגם היא שלא מניחים לי.
ובעיקר המגעילה שמופיעה בכל פעם שטוב ועושה רק רע.
ושוב אני רואה את השעה 01:00 על השעון, ויודעת שבעוד חמש שעות אני על הרגליים.
ובמקום ללכת לישון, מדליקה סיגריה ומתפללת לסיום כאביי.
באסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
