מסקנות מהתקופה האחרונה:

-אסור לי להפסיק להתעסק בספורט, פשוט אסור.

אני מתחילה להכנס לדיכאון, לטחון בצורה לא נורמלית כול דבר שבא ליד והחוסר ביטחון חוזר בכול הכוח.

חוץ מזה כול העבודה הקשה שהשקעתי פשוט הולכת לפח,

גם עם זה הפסקה של שבוע, נורא קשה לי לחזור אחר כך לשגרת האימונים.

-אוכל הוא עדיין הפתרון לבעיות שלי..חשבתי שעברתי את הקטע הזה אבל לא.

כשיש לי משהו להתמודד איתו אני פשוט פותחת טלויזיה ופותחת שולחן שיכול להשביע 7 אנשים.

בגלל זה כשאני בצבא נורא קשה לי להתמודד עם בעיות פשוט כי אני רגילה להדחיק אותן,

לא להתמודד איתן כמו שצריך. 

-יחסי האנוש שלי פשוט גרועים. אני באמת לא יודעת איך לתקשר עם אנשים בטווח הארוך,

זה מחרפן! איך לומדים דבר כזה? איפה? זה יבוא עם הזמן?

איך רציתי ללמוד דיפלומטיה אם אפילו עם חברים שלי אני לא מצליחה לשמור על קשר תקין??

-התחלתי לעבוד שוב. אחלה מקום, אחלה אנשים, אחלה עבודה לא קשה מידי,

Craving for money.

-רצתי היום 2 ק"מ ב11 דקות. זה מטורף לגמרי. עד לפני כמה זמן בקושי רצתי ב14!

ולפני ההפסקה באימונים הצלחתי לרוץ קרוב ל7 ק"מ. 

התמדה, כי רק כך זה עובד.

-לקורס מפקדים אני כנראה לא אצא בהקצאה הזו, זו כנראה ההחלטה הטובה ביותר.

יהיה לי יותר זמן להשתפר בביצועים הפיזיים במש ארבעת החודשים הבאים,

ואולי גם לבוא בראש אחר לקורס..אני לא אוהבת את המערך שאני נמצאת בו.

יש בו הרבה פאקים לוגיסטיים ותפקודיים, אני לא בטוחה שאצליח לשנות משהו אבל אני לא רוצה להפוך לחלק מזה,

יש קומץ קטן מאוד של אנשים איכותיים שתורמים באמת ומשקיעים.

-אני צריכה מסגרת. זה משהו שאני פשוט חייבת כדי לא להתפרק, 

יותר מידי חופש פשוט לא עושה לי טוב. חוץ מזה תחושת השייכות היא משהו שכול אדם צריך,

לא משנה עד כמה הוא חושב שהוא אוהב פרטיות (אניאניאני) כשאתה שייך לקבוצה מסוימת,

כשאתה מוקף באנשים, זה מחזיק אותך על הקרקע.

-אני מרגישה כול כך מבוזבזת. יש גאוות יחידה? אולי. ועדיין, גם אחרי 8 חודשים,

הרעל הזה לעשות יותר פשוט לא עוזב.