אתחיל ואומר שביקרתי בגן עדן.
גזרתי חוגר ב28/11 וכשבוע לאחר מכן הייתי על מטוס לניו זילנד לצד חברתי
הטובה מזה 8 שנים.
ההלם של ההתחלה הכה בנו קשות. רבנו, בכינו, צחקנו ואז צעקנו עוד קצת,
עם הגה בצד ימין, על צד שמאל של הכביש עשינו דרכינו אל האוקיינוס וההרים,
ניו זילנד כאמור מאכלסת רק כ15% משטחה לטובת ערים, שאר השטח הוא טבע
במלוא עוצמתו.
הייתי בקצה העולם.

"הנקודה הצפונית ביותר היא נקודת מפגש בין 2 אוקיינוסים,

מקום בו המאורים מאמינים כי נשמת המת משתחררת מהפיזי והחומרי ועוברת אל העולם הבא.
מגדלור צנוע עומד בקצה ההר, כשעוברים אותו מבינים שמביטים אל האינסוף."
קייפ ריאנגה, ניו זילנד

כוס תה ירוק מהביל באמצע יולי, מחשבות נודדות לכול עבר ועיניים כבויות מחוסר שינה,
איך שהוא מצאתי את עצמי כאן.
קוראת הגיגים של אחרים, נוברת בשנים קודמות מנסה לדלות פיסות מידע על
בן אדם שלא הכיר לעולם,
ללא כול מטרה, מחברת משפט פה משפט שם לתמונה לא ברורה.
הופ, אני שוב כאן, חוזרת לעולמי שלי, משווה, מתקנת, נזכרת.