מרגישה בתוך בוץ טובעני יחד עם כול המדינה הזאת, 

ואין מוצא ואין מושיע ואין גלגל הצלה,

והבוץ מעמיק ואנשים מתגודדים מסביב ומערימים עוד חול,

"הצילו! אתם אמורים להיות בצד שלנו!"

ובתגובה רק שתיקה.

מרגישה חסרת אונים למול המצב, 

למול האנשים, אצלנו, אצלם ומבחוץ,

יש בכלל דרך לשלום? הכול כול כך הסתבך ויותר מידי דעות,

ויותר מידי צועקים ומנגד יש את האילמים,

ויותר מידי מתנגדים ומנגד יש המתנגדים למתנגדים, ומה בסוף?

"תנו לחיות בשקט.."