אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

הדמיון שלי לוקח אותי דרך חדר המדרגות הישן אל שדה רחב ידיים וירוק

אני הולכת בתוך הדשא והגבעולים הארוכים ומרחוק אני רואה עץ בודד

אני ממצמצת לנוכח שמש בהירה של יום אביב, השמיים תכולים, לא חם מידי אבל נעים, רוח קלילה מנשבת

העץ הוא היחיד בכל המרחב העצום, בכל היקום

אני מתקרבת אליו ומתבוננת, תפוחים אדומים ויפים גדלו עליו, עליו ירוקים עד שקשה להאמין ומסביב ריח אדמה יבשה
אני מתיישבת לצילו ומתבוננת למרחב

אני מרגישה תחושות געגוע, עצב פנימי לא מוסבר אבל משהו נרגע בי, משהו תוהה ואני משתהה ברגע הזה עם העץ הדימיוני שלי

בדיוק כמו עץ הרימונים בבית הספר היסודי

העץ הענק, שהשתעשעתי בדמיוני שהוא שייך רק לי והוא מכיר רק אותי והוא מזמין אותי אליו

הייתי מרבה להגיע לשבת על האבן שליד ענפיו הגדולים והמכסים והיינו משוחחים,

כשאף אחד לא היה רואה ואף אחד לא היה שומע

עץ הרימונים שלי היה חבר, הוא היה שומע ומקשיב בדממה, הוא היה מקום בטוח בשבילי.

לפעמים המקום הבטוח הוא גם השקט והלבד

אני נזכרת בעוד רגעים של שקט שבהם מופיע עץ

עץ יבש ובודד במעלה הגבעה הגבוהה, עץ השסק הגדול בבית של סבא וסבתא, עצי הברושים והחרובים בחורשה

אני מרגישה שכל עץ נתן לי מתנה,

פירות, ענפים, עלים, צל

וגם את היותם נוכחים במרחב, מעניקים מחומם רחב הידיים והמתפרש, מחבקים בענפיהם, עוטפים בצילם וחזקים ביציבותם

העץ מהיום

בתקווה,

אליסיה