אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

אני מגיעה אל ב' אחרי כמעט שבועיים וישר כשאני נכנסת בעודי עומדת בפתח אני אומרת לו כמה השכנים מעצבנים. 

למה? הוא שואל, מה הם עשו השכנים?
יש איזו שכנה אחת, היא עומדת ליד הדלת של הכניסה ואומרת לי "את יכולה לזוז?" ומנפנפת לעברי בידה, "את בלי מסכה"
הסתכלתי עליה ואמרתי "גם את..."
שתינו נכנסנו והיא טרקה את הדלת של הבית שלה.

אז ב' מסכים איתי, שהיא באמת לא נעימה. והאמת שטוב שאמרתי לה גם.
אני אפילו לא בטוחה שהיא שמעה אותי, אבל מה זה משנה. 

התיישבתי, פתחתי ואמרתי שלא היה לי פשוט לא להגיע לכאן הרבה זמן. ב' אומר שהוא מבין.
ומה שקרה מאוד הציף אותי, עלו בלי המון מחשבות על מה יהיה עכשיו, האם הוא יוכל להמשיך להיות שם בשבילי, להכיל ולהקשיב, בערך כמו מה שהיה עד עכשיו והאם אני ארגיש בנוח בכלל.
ואז עלו המחשבות על זה שאני לא מאמינה שעל זה אני חושבת בכלל, איך אני יכולה להיות כל כך מרוכזת בעצמי כשקרה כזה משבר.
אבל ב' אומר שאנחנו כאן בשבילי, שאני מעלה שאלות חשובות ושהוא שמח שאני יכולה לומר אותן, וזה מעלה לו מחשבות האם מתישהו בחיי הרגשתי חוסר פניות.לא, אני לא חושבת. אולי רק מצד אמא אבל זה רגיל, ואני חושבת על אבא ואני לא מצליחה להרגיש שאיי פעם הרגשתי ממנו חוסר פניות. למעשה, אני חושבת שתמיד הרגשתי ממנו פניות, גם כשהוא היה אמור להיות הכי לא פנוי בעולם בשבילי, גם כשהוא היה ברגעי שבר וכאב, אין לו אפילו זיכרון אחד של חוסר פניות מאבא שלי.
והאמת שזה מדאיג אותי. ואני חושבת עליו ואני אומרת לב' שאני חושבת שאולי גזלנו מאבא שלי חיים אחרים שהיו יכולים להיות לו. ואז אני אומרת, אבל אני לא מסוגלת לדמיין מה הוא היה עושה אחרת.
אולי היו בינינו לעתים רחוקות רגעים של כעס ואולי אפשר להחשיב את זה לסוג של חוסר פניות אבל אני באמת לא יודעת.

במהלך הפגישה אני מגיעה למסקנה שאני כנראה אף פעם לא חשפתי מעצמי משהו בצורה מלאה. תמיד אני משאירה משהו לעצמי

גם כשהרגשתי שחשפתי מעצמי, כל כך הרבה, אי שם בכיתה יב', והייתי כל כך נרגשת וגאה בעצמי, בעצם חשפתי רק חלקים, תמיד השארתי את זה לא ברור לחלוטין.
פתאום רק עכשיו הבנתי שאולי למעשה לא חשפתי כלום. תמיד השארתי את זה שבור, חצוי, פתוח, נתון למחשבה, 

גם בחשיפה שלי תמיד השארתי מקום לאחרים להתחבר לזה בדרך שלהם
אף פעם לא תפסתי את כל הקיר, את כל השטח, את כל המקום, את כל הבמה.

ואז מה. 

אמרתי לב' שכנראה שזו האינטיליגנציה שלי.

חשבתי על קורי העכביש שגזרתי מתמונה בעיתון שבוע שעבר, שטרחתי והדבקתי אותם על רשת מנצנצת על משטח קרטון ביצוע

חשבתי גם על התמונה של הגבעולים הדקים עם רסיסי הטל עליהם שגזרתי בנוסף שגם כן הזכירו לי משהו שקשור לקורי העכביש, הרגשתי ששתי התמונות מדברות אותו הדבר. נזכרתי גם בעבודה שעשיתי עם הדבק חם לפני המון זמן, טפטופי דבק על רצועות גבס מודבקות לקרטון ביצוע, כל כך נהנתי ליצור את החוטים הדקים והשקופים. זה גם עלה לי בכוויה ביד.

אמרתי, שאינני יודעת מה משך אותי בדימוי הזה. 

ב' שואל אותי, מה זה קורי עכביש בשבילך?

אני באמת לא יודעת. אני אומרת. לא יודעת... יש קורי עכביש בכיתה, כבר המון זמן, אני יושבת לידם, ויש שם עכביש אחד שנמצא באותו המקום כל הזמן, אני מסתכלת עליו וממשיכה לחיות לצידו, הוא לא מפריע לי ואני לא מפריעה לו ואנחנו ממשיכים בחיינו.

רוב הזמן אני חושבת שקורי עכביש הם דבר יפהפייה, שברירי כזה, עדין. 

משהו שאפשר להילכד בתוכו? שואל אותי ב'

לפעמים הייתי מסתכלת על קורי עכביש והייתי רואה בהם חרקים מתים והייתי מרחמת עליהם, הייתי חושבת לעצמי כמה הם מסכנים שהם נלכדו שם ומתו, וכמה רשע העביש.

ואני גם אוהבת את ספיידרמן.

חבל שאין לנו כוחות על. אני אומרת. לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי וחבל שאין גם קסם

אני בוכה.

כל כך רציתי תמיד להאמין שהקסם הוא אמיתי, הלוואי שהוא היה אמיתי

זה נשמע כל כך מטופש, ומצחיק, אבל לפעמים אם אני הולכת עם מטרייה, אחת כזו ארוכה, אני מדמיינת שהיא למעשה שרביט שאף אחד לא יודע על קיומו בעולם, בדיוק כמו השרביט של האגריד שנמצא בתוך המטריה שלו

ואז אני פשוט מרגישה חזקה יותר. בגלל שאני מדמיינת שמטריה היא השרביט שלי. אני יכולה לנצח את הכל, אני הולכת בביטחון

אני מדמיינת שאני יכולה לעשות קסמים.

אבל לפעמים הדמיון לא מספיק לי.

הלוואי שהייתי יכולה לעשות קסמים, זה היה מסדר לי כל כך הרבה דברים בחיים

אני בוכה.

הדברים היו הרבה יותר פשוטים אם היה רק קצת קסם.

כשאני יוצאת אני חושבת לעצמי שכנראה אצטרך לחפש את הקסם בחיים האלו
ואולי הוא מסתתר לו אי שם במקומות הלא צפויים או בדברים הקטנים
ואולי יש דברים שהם בעצם קסם אבל לא חשבתי לקרוא להם כך
ואולי הוא יופיע יום אחד כמו ברק שמופיע בשמיים, באור גדול.
ואולי ייקח לי עוד זמן למצוא,
מה שבטוח,
שאצטרך.

רק אהבה,

אליסיה