RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2015
הידיד מהעבודה
מה הידיד מהעבודה חושב? זה שהיא לא עשתה איתו כלום, רק מחשבות, מחשבות שהובילו אותנו למצב הנוכחי. לפני 3 שבועות פגשתי אותו, הגיע לבית שלנו, לחץ לי את היד, סיפר לי על האודישן שעשה ואיפה יילך ללמוד. היא אמרה שהוא סיפר לה שהוא מקנא במערכת היחסים שלנו. השבוע הוא כבר היה בבית הזה כשאני בעיר אחרת. מה הוא חושב על קשר של 3 וחצי שנים שמתפרק שבוע-שבועיים אחרי שהתחיל להיפגש איתה אחרי העבודה? איכפת לו בכלל? אמור להיות לו איכפת? מה הוא אומר לה כשהיא עצובה? הוא יכול להיות הבן-אדם הכי שפל בעולם כרגע, או הידיד התמים הכי תומך, ואין לי מושג מה נכון. אני לא יכול לכעוס עליו כי אני לא יודע מה הוא חושב, ומה הוא עושה. אני מנסה לסמוך עליה, אבל היא לא בדיוק סומכת על עצמה, וזו הבעיה, ובגלל זה אנחנו במצב הזה. ואני לא יודע אם זה בכלל עדיין רלוונטי אם אני סומך עליה - אולי פשוט קשה לה להגיד את זה כי היא לא רוצה לפגוע בי אבל זה לא חשוב מה אני חושב, והיא תעשה מה שבא לה, ובגלל זה יש את הפסק זמן הזה מלכתחילה. פעם, בריב אחר בגלל גבר אחר, היא אמרה לי "אולי אני צריכה להוציא את זה מהסיסטם". אולי זה מה שקורה עכשיו.
זה מצחיק לפתוח יס ולראות את הפרקים של "חברים" שבהם רוס מקנא במארק מהעבודה של רייצ'ל. גם הם רבו בגלל ידיד, וגם הם Were on a break בעקבות זה. בסוף, 7 עונות אחר כך, הם גם חזרו להיות ביחד.
כל מה שאני יודע הוא שלפני 3 שבועות הוא קינא בי, והיום אני מקנא בו, כשהוא מביא אותה למפגש בעיר עם החברים שלו ומתייג אותה בפייסבוק, בעוד אני לבד בבית של ההורים. Ain't that some shit.
| |
מילת הפ'
פרידה. כמו וולדומורט, כרגע זו המילה שאסור להגיד אותה. מילה שאני מפחד ממנה. בכל פעם כשהיא מדברת איתי על זה שהיא הולכת לחפש דירה אחרת, יש לי רתיעה פיזית בכל הגוף. אני צריך להתגבר על זה.
הרבה פעמים חלומות משלימים אצלי חסכים שלי, למשל אני חולם הרבה על מפגשים עם חבר טוב שלי מהיסודי והחטיבה שאיבדתי אותו קשר לפני המון שנים. אז בימים האחרונים אני חולם הרבה עליה. לפעמים הסיטואציות רעות, אבל אתמול חלמתי שאנחנו נפגשים, ושנינו במיטה ליד המחשב ואני מראה לה סרטונים מצחיקים ביוטיוב ומביא לה שתייה, ואנחנו צוחקים והיא מלטפת לי את היד. התעוררתי מהחלום באמצע כי הכלב שלי נבח לי באוזן, וזה היה לי ממש עצוב שלא אוכל לחזור לחלום מאותה נקודה. רציתי להמשיך להיות איתה בחלום, זה היה כזה מציאותי, המוח שלי כבר חווה מספיק רגעים כאלו שהוא יכול ליצור בדמיון סיטואציות מאוד מציאותיות.
אני לא מצליח להתאפק ולא לדבר איתה. אולי זה לא טוב, אולי זה פוגע בי, אבל אמרתי לה אתמול שהיא מכירה אותי הכי טוב מכל האנשים בעולם, אז קשה לי להתעלם ולהתנתק, גם ליום אחד. זה גם חוסר הבטחון הדפוק שלי, שאני באמת חושב שאם לא אדבר איתה, היא תשכח ממני ותמשיך הלאה, שאני בר-החלפה. זה דבילי, כי היא כן אומרת את המילים הנכונות, שאני הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים, ואין סיבה לא להאמין לה, אבל אני עדיין חושש. אולי כי כל החברים שלי החליפו אותי, והסתדרו בלעדיי, אני חושב שגם היא יכולה להסתדר בלעדיי.
השאלה היא אם חוסר הבטחון שלי הוא לא בעצם רציונלי? הרי כולם בסופו של דבר ברי-החלפה. בעולם של מיליארדי אנשים, יש עוד בחורות שיכולות לגרום לי אושר, ויש עוד בחורים שיכולים לגרום לה אושר. היא לא חייבת לי שום דבר. מה רציונלי בלחשוב שמישהי תרצה דווקא אותי מכל האנשים בעולם? מה מיוחד בי? אבל אהבה היא לא רציונלית, והיא דבר מטומטם. אני רוצה אותה כי הלב רוצה רק אותה, ושום היגיון לא ישנה את זה.
| |
חמשת שלבי האבל
הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון, קבלה.
אני מתנדנד וקופץ משלב לשלב בכל שעה. לפעמים מכחיש שזה באמת קורה, אומר לעצמי שזה לא הגיוני, שעוד כמה ימים היא תשנה את דעתה. לפעמים כועס, עליה, על עצמי, על האנשים מסביבה. ביומיים האחרונים לפחות לא הגעתי למיקוח איתה, אבל זה קרה בתחילת השבוע, כשניסיתי להציע כל מיני דרכים שנפתור את זה בלי לקחת את ה"הפסקה" הזאת. דכאון יכול לבוא תוך שנייה - כשאני מסתכל על עצמי במראה ופתאום בא לי למות, כשאני מסתכל במקרר על המים בטעם תפוח שרק היא שותה, כשאני חושב על כך שאני ממשיך לעשות הרגלים שהיא לימדה אותי כדי לעזור לה עם הOCD. הנוכחות שלה נמצאת כל הזמן איתי, וקשה להתנתק.
היא מתמודדת עם זה אחרת. אני יודע שקשה לה, אבל היא לא מראה את זה באותה צורה בכלל. אנחנו בקושי מתקשרים בימים האחרונים, אבל אני מכיר אותה מספיק טוב כדי להניח מה עובר עליה ומה היא עושה כדי להתמודד עם המצב. אני מקווה שהיא יודעת מה היא עושה. שאלתי אותה לפני כמה ימים "את בטוחה שאם אלך, זה באמת יגרום לך לשנות את עצמך לטובה? זה לא סתם יגרום לך לחזור להרגלים הרעים?". היא ענתה שהיא מקווה שכן.
כמעט הפסקתי לכתוב על רגשות בבלוג הזה בחודשים האחרונים, כי היה לי קשה לכתוב כשאני יודע מי קורא כאן. אבל עכשיו אין ברירה. אין לי מקום אחר להוציא את זה, לפחות עד אשר אגיע לשלב הקבלה. מי יודע אם ומתי זה יקרה.
| |
את מי מאשימים כשהחיים מתפרקים
את מי מאשימים כשהחיים מתפרקים. על מי כועסים כשנפרדים. כמה בכי יכול לרדת בשעה אחת.
הנשמה כואבת וקשה לקלוט. זה לא הגיוני. המשפחה שהקמנו, של בן זוג, בת זוג וכלב בדירה הקטנטנה והחמודה, באמת תתפרק? אנחנו באמת נפרדים? או לוקחים פסק זמן. מה זה פסק זמן. איך אפשר לקחת פסק זמן מהאישה שאני כל כך אוהב. למה זה קורה לשני אנשים שאוהבים אחד את השני? כל חלק בי מושך לכיוון אחר, חלק רוצה לבכות כל היום, חלק רוצה לכעוס עליה ולהתעמת על דברים. אבל מה זה יעזור. היא החליטה. צריכה זמן לבד. תחפש דירה. בפעם הקודמת שלקחנו פסק זמן לסופ"ש, לפני חצי שנה, היא ביקשה שאחזור אחרי יומיים, והיומיים בנפרד גרמו לשנינו להיזכר למה טוב לנו ביחד. אחרי שבועיים טסנו לשבוע בלונדון. עכשיו אחרי 5 ימים בנפרד אני זה שהייתי צריך לשכנע אותה לחזור בשביל לקחת דברים מהדירה.
יכול להיות שהיא צודקת. שזה מה שצריך לקרות, ושעוד יש סיכוי שנחזור בעתיד, כשהיא תהיה אדם אחר. אבל אני רוצה אותה עכשיו, כמו שהיא, עם כל הבעיות שלה וכל החסרונות שלה. לא איכפת לי מכלום. זה לא מזוכיזם כי היא עושה אותי אדם מאושר יותר. מעדיף לבכות כל יום לידה מבלעדיה.
זה כנראה רכושני מצידי, אבל עצוב לי כל כך שאנשים אחרים יראו אותה ויהנו מחברתה מחר ומחרתיים, ואני לא אהיה שם. החיים שלה הולכים להמשיך בלעדיי. היא הייתה שלי.
אפשר לקרוא את הכל ולהגיד "די ברור למה היא הייתה צריכה ספייס, אתה נשמע חבר אובססיבי, קנאי, רכושני, אגואיסט". נו, אולי הכל נכון. מצטער. אבל אין בי רוע. אני בסך הכל בן אדם טוב. והיא אוהבת אותי, אני יודע.
אני לא רואה דרך להתאושש מזה. אין לי אף אחד חוץ ממנה. רק את הכלב שלנו, והוא לא מבין למה אני כל הזמן בוכה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: