Mister Nice Guy

אני מתקדם בצורה נחמדה עם שיעורי הנהיגה, עשיתי היום את השיעור ה23. אני ממש מרוצה מקצב הלמידה שלי, אפילו המורה מתחיל לתת לי מחמאות לפעמים (וזה קשה איתו, הוא לא בקטע של חיזוקים חיוביים). אני מדבר עם הפסיכולוג הרבה על עניין החשיפה וההימנעות מחרדות. הוא תמיד מצייר גרף ואומר שחשיפה היא אולי קשה יותר לטווח הקצר אבל ככל שנחשפים יותר למקור, החרדה יורדת לאט לאט. וככה אני מרגיש לגבי הנהיגה - המון שנים נמנעתי מללמוד, בגלל מחשבות שליליות על איך אנהג. ועכשיו אני רואה שהשד לא כזה נורא, וצובר בטחון. 

הפסיכולוג הקריא לי קטע מבלוג של מישהי שהוא קרא, שהייתה לה חרדה מלדבר בטלפון, שבו היא מספרת איך התגברה על החרדה על ידי דברים כמו חשיפה הדרגתית (התקשרה סתם לעסקים לשאול מתי הם פתוחים). זה משהו שגם יש לי במידה מסוימת, אני שונא לדבר בטלפון עם אנשים זרים. בצבא הייתי חייב להתמודד עם זה, בגלל שהייתי חייב לדבר הרבה בטלפון, וזה עזר, אבל לא התגברתי על זה לגמרי, כי החשיפה צריכה להיות ממושכת ועקבית. עדיין אני מעדיף לנדב אנשים אחרים לדבר בטלפון אם זה אפשרי, כדי להימנע מהחרדה. אבל אני מנסה עכשיו להתגבר גם על זה. בשבוע שעבר דיברתי בטלפון בפעם הראשונה עם הספר שלי. כשהייתי ילד/נער והלכתי אליו, אבא שלי היה מתקשר בשבילי. בשנים האחרונות גרתי הרי בעיר אחרת והלכתי לספר אחר בלי לקבוע תור בטלפון (כי תמיד היה שם די ריק), ועכשיו כשחזרתי לעיר הילדות ולספר המקורי, הייתי חייב להתקשר אליו, למרות שאני שונא את זה. אבל בפעם הבאה יהיה יותר קל.

יש לי עוד ניסיון חיובי על משהו שדי התגברתי עליו. עד לפני כמה שנים, כשהייתי מזמין במסעדות או במזון מהיר, לא הייתי אומר למשל שאני רוצה את ההמבורגר בלי עגבניה. הייתי מזמין את ההמבורגר כרגיל, ואז מוציא בעצמי את העגבניה. עכשיו זה נשמע דבילי, אבל לא הרגשתי נעים להתפרץ באמצע השאלות או לבקש משהו מיוחד מהמוכר/ת. אבל בשנים האחרונות יצא לי יותר ויותר להזמין אוכל ממקומות, AKA חשיפה, והתחלתי להגיד את הבקשות המיוחדות, ולראות שאף אחד לא תוקע לי מבט או כועס עליי בגלל זה. 

כל הדברים האלו הם יחסית קטנים, אבל אני חייב לנסות לחגוג גם את הנצחונות הקטנים, כי אם לא אהיה אופטימי, אני לא חושב שאצליח להתמודד עם הדברים היותר קשים. ואני ממש מנסה לא להיות מיואש לגביהם.