אני ממש מקווה שלא אהפוך בעתיד לזקן הסוטה הזה שבוהה יותר מדי בבחורות צעירות ברחוב. כבר עכשיו אני לפעמים חושב שבגילי זה כבר קריפי להסתכל יותר מדי על הגוף של התיכוניסטית שעוברת ברחוב בטייטס. אני מנסה להשתמש בטכניקה של סיינפלד שכל גבר מכיר כשהוא מנסה להגניב מבט על מחשוף, של להסתכל לשנייה, לצרוב את התמונה למוח (באנגלית יש את המושג היותר-ישיר spank bank) ולהמשיך הלאה. ג'רי השווה את זה להסתכלות על השמש, מסוכן מדי אחרי מספר שניות.
עד גיל 17-18 הייתי ממש מנסה לא להסתכל על בחורות יפות ברחוב. הייתי בכוונה מסיט את המבט, כדי שלא תחשוב חלילה שאני checking her out. הייתי ביישן מדי כדי להראות בפומבי שאני נמשך אליהן. פעם הלכתי עם שני חברים ברחוב ומישהי כוסית חלפה על פנינו, והשניים מיד הסתכלו אחורה כדי להסתכל לה על התחת. הכי קלישאתי. מצד אחד הייתי מובך שהם עושים את זה, אבל הערכתי את הבטחון שלהם. זה אולי מצחיק להגיד בטחון, כי רוב הסיכויים שהבחורה בכלל לא ידעה, אבל מספיק שאנשים אחרים ברחוב אולי ראו כדי שזה ייחשב מבחינתי מעשה נועז.
עם השנים יצאתי מהמבוכה הזאת, והיום אני לא מתבייש להסתכל, אבל מנסה לא לבהות, כי אני יודע שזה יכול להיות לא-נעים לאישה. האקסית שלי רק לעיתים רחוקות מאוד הייתה לובשת ברחוב מכנסי שורטס או בגד מושך-עין, ובאחת מהפעמים האלו כשהלכנו שנינו ברחוב, ראיתי מקרוב איך זה מרגיש כשגבר שיכול להיות סבא שלה חוקר לה את התחת. דווקא איתה הרגשתי לגיטימציה להסתכל ולהתרשם מהיופי הנשי, כי גם היא הייתה נהנית לשים לב לבנות יפות במיוחד. אם שנינו היינו שמים לב למישהי, היינו מסתכלים אחד על השני ומחייכים בסתר.
אפשר לחלק את הימים שלי כרגע לשני סוגים, ימי אוזניות וימי ללא-אוזניות. בימי אוזניות אני מרגיש טוב ומרוכז, ולכן בטיולים עם הכלב אני אשמע שירים או פודקאסטים עם אוזניות. בימים שאני מרגיש עצוב או לא-מרוכז בגלל מחשבות, אני אטייל בלי אוזניות. יש יתרונות לכל סוג, כי למרות שהמחשבות הן בעיקר לא-נעימות, לפעמים הן הכרחיות. אולי לשים אוזניות, להתנתק מהסביבה ומהמחשבות, זו דרך להימנע מלהתמודד עם הבעיות שלי. אז אני מנסה לאזן - לא לשקוע יותר מדי במחשבות ולעשות דברים (אסקפיסטיים או נחוצים), אבל מדי פעם כן לתת למחשבות לבוא.
הפסיכולוג אמר לי שהוא פגש הרבה אנשים עם חרדות, ושיש את אלו שמנסים להתמודד עם החרדות והחיים שלהם הרבה יותר מוצלחים, ושיש את אלו שנמנעים מההתמודדות והם חיים בצער על הכשלונות שלהם שנובעים מהחרדה. זה קצת עצוב לשמוע את זה, אבל אני מניח שהוא צודק. אני לא יודע עדיין איזה אדם אהיה. הבנתי כבר בחודשיים האחרונים עד כמה הדחקתי בשנים האחרונות את הקשיים שהחרדה החברתית גרמה לי. הזוגיות הייתה מעין גלגל הצלה, קיצור דרך לחיים כביכול מאושרים - במקום להתמודד עם הבעיות, מצאתי אותה והיא סיפקה לי הגנה ומקום להסתתר. באיזשהו מובן, גם אני הייתי ככה בשבילה. אבל זה היה קיצור דרך שלא יכל להחזיק יותר.
אז האם אצליח לעשות את המסלול הארוך לאושר? כרגע ההצלחה חלקית. הדבר הכי גדול שעשיתי שאני יכול להצביע עליו הוא לימודי הנהיגה. אבל זה לא מספיק. הצעדים הבאים הם קשים יותר, ואני כרגע מתחמק מהם. למזלי גם מעבר לפסיכולוג יש עוד אנשים שמנסים לתת לי את הפוש לעשות את המעשים הנכונים. אני מנסה לא לאכזב, אותם ובעיקר את עצמי. מגיע לי להיות מאושר, אני יודע את זה. אבל זה תלוי בעיקר בי.
מיילי סיירוס אולי קצת התחרפנה בשנים האחרונות, אבל לדעתי היא עדיין אמנית מאוד מוכשרת (Wrecking Ball כדוגמא). לפני שבועיים ב"סאטרדיי נייט לייב" היא הופיעה עם שיר חדש שלה, שכתבה על אחד הכלבים שלה שנפטר. למען האמת המילים מתאימות לרוב יותר לפרידה מאדם אהוב, ולאו דווקא לכלב. בכל מקרה, שתי הסיטואציות הן בשבילי טריגר בכי פוטנציאלי, במיוחד בחודשים האחרונים, אז בשילוב עם ההופעה העוצמתית שלה, והבכי שלה בסוף השיר, מצאתי את עצמי בסוף השיר גם עם כמה דמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: