פרידה. כמו וולדומורט, כרגע זו המילה שאסור להגיד אותה. מילה שאני מפחד ממנה. בכל פעם כשהיא מדברת איתי על זה שהיא הולכת לחפש דירה אחרת, יש לי רתיעה פיזית בכל הגוף. אני צריך להתגבר על זה.
הרבה פעמים חלומות משלימים אצלי חסכים שלי, למשל אני חולם הרבה על מפגשים עם חבר טוב שלי מהיסודי והחטיבה שאיבדתי אותו קשר לפני המון שנים. אז בימים האחרונים אני חולם הרבה עליה. לפעמים הסיטואציות רעות, אבל אתמול חלמתי שאנחנו נפגשים, ושנינו במיטה ליד המחשב ואני מראה לה סרטונים מצחיקים ביוטיוב ומביא לה שתייה, ואנחנו צוחקים והיא מלטפת לי את היד. התעוררתי מהחלום באמצע כי הכלב שלי נבח לי באוזן, וזה היה לי ממש עצוב שלא אוכל לחזור לחלום מאותה נקודה. רציתי להמשיך להיות איתה בחלום, זה היה כזה מציאותי, המוח שלי כבר חווה מספיק רגעים כאלו שהוא יכול ליצור בדמיון סיטואציות מאוד מציאותיות.
אני לא מצליח להתאפק ולא לדבר איתה. אולי זה לא טוב, אולי זה פוגע בי, אבל אמרתי לה אתמול שהיא מכירה אותי הכי טוב מכל האנשים בעולם, אז קשה לי להתעלם ולהתנתק, גם ליום אחד. זה גם חוסר הבטחון הדפוק שלי, שאני באמת חושב שאם לא אדבר איתה, היא תשכח ממני ותמשיך הלאה, שאני בר-החלפה. זה דבילי, כי היא כן אומרת את המילים הנכונות, שאני הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים, ואין סיבה לא להאמין לה, אבל אני עדיין חושש. אולי כי כל החברים שלי החליפו אותי, והסתדרו בלעדיי, אני חושב שגם היא יכולה להסתדר בלעדיי.
השאלה היא אם חוסר הבטחון שלי הוא לא בעצם רציונלי? הרי כולם בסופו של דבר ברי-החלפה. בעולם של מיליארדי אנשים, יש עוד בחורות שיכולות לגרום לי אושר, ויש עוד בחורים שיכולים לגרום לה אושר. היא לא חייבת לי שום דבר. מה רציונלי בלחשוב שמישהי תרצה דווקא אותי מכל האנשים בעולם? מה מיוחד בי? אבל אהבה היא לא רציונלית, והיא דבר מטומטם. אני רוצה אותה כי הלב רוצה רק אותה, ושום היגיון לא ישנה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: