Mister Nice Guy

הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון, קבלה.

אני מתנדנד וקופץ משלב לשלב בכל שעה. לפעמים מכחיש שזה באמת קורה, אומר לעצמי שזה לא הגיוני, שעוד כמה ימים היא תשנה את דעתה. לפעמים כועס, עליה, על עצמי, על האנשים מסביבה. ביומיים האחרונים לפחות לא הגעתי למיקוח איתה, אבל זה קרה בתחילת השבוע, כשניסיתי להציע כל מיני דרכים שנפתור את זה בלי לקחת את ה"הפסקה" הזאת. דכאון יכול לבוא תוך שנייה - כשאני מסתכל על עצמי במראה ופתאום בא לי למות, כשאני מסתכל במקרר על המים בטעם תפוח שרק היא שותה, כשאני חושב על כך שאני ממשיך לעשות הרגלים שהיא לימדה אותי כדי לעזור לה עם הOCD. הנוכחות שלה נמצאת כל הזמן איתי, וקשה להתנתק.

היא מתמודדת עם זה אחרת. אני יודע שקשה לה, אבל היא לא מראה את זה באותה צורה בכלל. אנחנו בקושי מתקשרים בימים האחרונים, אבל אני מכיר אותה מספיק טוב כדי להניח מה עובר עליה ומה היא עושה כדי להתמודד עם המצב. אני מקווה שהיא יודעת מה היא עושה. שאלתי אותה לפני כמה ימים "את בטוחה שאם אלך, זה באמת יגרום לך לשנות את עצמך לטובה? זה לא סתם יגרום לך לחזור להרגלים הרעים?". היא ענתה שהיא מקווה שכן.

כמעט הפסקתי לכתוב על רגשות בבלוג הזה בחודשים האחרונים, כי היה לי קשה לכתוב כשאני יודע מי קורא כאן. אבל עכשיו אין ברירה. אין לי מקום אחר להוציא את זה, לפחות עד אשר אגיע לשלב הקבלה. מי יודע אם ומתי זה יקרה.