את מי מאשימים כשהחיים מתפרקים. על מי כועסים כשנפרדים. כמה בכי יכול לרדת בשעה אחת.
הנשמה כואבת וקשה לקלוט. זה לא הגיוני. המשפחה שהקמנו, של בן זוג, בת זוג וכלב בדירה הקטנטנה והחמודה, באמת תתפרק? אנחנו באמת נפרדים? או לוקחים פסק זמן. מה זה פסק זמן. איך אפשר לקחת פסק זמן מהאישה שאני כל כך אוהב. למה זה קורה לשני אנשים שאוהבים אחד את השני? כל חלק בי מושך לכיוון אחר, חלק רוצה לבכות כל היום, חלק רוצה לכעוס עליה ולהתעמת על דברים. אבל מה זה יעזור. היא החליטה. צריכה זמן לבד. תחפש דירה. בפעם הקודמת שלקחנו פסק זמן לסופ"ש, לפני חצי שנה, היא ביקשה שאחזור אחרי יומיים, והיומיים בנפרד גרמו לשנינו להיזכר למה טוב לנו ביחד. אחרי שבועיים טסנו לשבוע בלונדון. עכשיו אחרי 5 ימים בנפרד אני זה שהייתי צריך לשכנע אותה לחזור בשביל לקחת דברים מהדירה.
יכול להיות שהיא צודקת. שזה מה שצריך לקרות, ושעוד יש סיכוי שנחזור בעתיד, כשהיא תהיה אדם אחר. אבל אני רוצה אותה עכשיו, כמו שהיא, עם כל הבעיות שלה וכל החסרונות שלה. לא איכפת לי מכלום. זה לא מזוכיזם כי היא עושה אותי אדם מאושר יותר. מעדיף לבכות כל יום לידה מבלעדיה.
זה כנראה רכושני מצידי, אבל עצוב לי כל כך שאנשים אחרים יראו אותה ויהנו מחברתה מחר ומחרתיים, ואני לא אהיה שם. החיים שלה הולכים להמשיך בלעדיי. היא הייתה שלי.
אפשר לקרוא את הכל ולהגיד "די ברור למה היא הייתה צריכה ספייס, אתה נשמע חבר אובססיבי, קנאי, רכושני, אגואיסט". נו, אולי הכל נכון. מצטער. אבל אין בי רוע. אני בסך הכל בן אדם טוב. והיא אוהבת אותי, אני יודע.
אני לא רואה דרך להתאושש מזה. אין לי אף אחד חוץ ממנה. רק את הכלב שלנו, והוא לא מבין למה אני כל הזמן בוכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: