ליוויתי היום את חברה שלי לעבודה וכמו שאני עושה לרוב, הבאתי גם את הכלב שלנו. חמש דקות לפני שהאוטובוס שלה היה אמור להגיע, היא שמה לב שהיא שכחה בבית את הטלפון שלה. הצעתי שאני ארוץ לבית להביא לה את הטלפון. המרחק מהבית לתחנה הוא 2 דקות הליכה, אז הייתי די בטוח שאספיק לחזור לתחנה לפני האוטובוס, אבל בכל זאת רצתי כי לפעמים האוטובוס מקדים. כשהגעתי לכניסה לחדר המדרגות של הבניין החלקתי איכשהו והתרסקתי על הרצפה, עם הפנים קדימה. בלמתי את הנפילה עם יד שמאל, שקיבלה כמה פצעים מדממים, וגם באזור המותן והמרפק קיבלתי כמה שפשופים אדומים לא נעימים. הכלב לא ידע מה לעשות והסתובב סביבי, בזמן שאני שיניתי תנוחה והתיישבתי בישיבה מזרחית, מנסה להתאושש ולראות איפה נפצעתי. עליתי לאט לאט הביתה, ראיתי שבסך הכל אני בסדר, אז החלטתי אולי בכל זאת להגיע ולתת לחברה את הטלפון. לקחתי את הטלפון של החברה וירדתי למטה, הפעם בלי הכלב שנשאר בבית מבולבל. הלכתי לאט יותר, כי הפציעה במותן הכאיבה לי בצד וחייבה אותי ללכת מכופף. הגעתי לרחוב של התחנה, ובדיוק כשהסתכלתי, ראיתי את האוטובוס עוצר בתחנה, ואותה עולה, אבל הייתי רחוק בערך 20 צעדים. החלטתי לנסות לרוץ לתחנה הבאה של האוטובוס, בהמשך הרחוב, אבל באמצע נזכרתי שאין עליי את הרב-קו, לכן גם אם אספיק, לא אוכל לעלות כדי להביא לה את הטלפון, ורוב הסיכויים שהיא לא תספיק לשים אליי לב ולבוא לקחת אותו בשניות המעטות שבו הקו עוצר. בנוסף, עדיין לא הייתי במצב שכדאי לרוץ בו. אז ויתרתי והאוטובוס המשיך לנסוע, והסתכלתי עליו חולף, ובשנייה שהייתי ממש לידו, חברה שלי הסתכלה מעבר לחלון וראתה אותי מסתכל אליה ומחזיק את הטלפון באוויר במבט מאוכזב, ומבטה גם הפך למאוכזב באותו רגע.
סיפרתי לאבא שלי מה קרה והוא לחץ עליי ללכת לאחות, אבל בכל העיר לא הייתה אף אחות שעובדת באותן שעות בקופת החולים שלי. אז הלכתי ל"טרם", ורופא ראה שהכל בסדר, ואמר שלא צריך לדאוג לגבי טטנוס כי זה תקף ל10 שנים, ואני חוסנתי לפני 9 שנים כשהתגייסתי (וואו, עברו 9 שנים מהגיוס).
אז עכשיו אני נח, עם כמה פצעים שטחיים, בלי שחברה שלי יודעת למה לא הספקתי להגיע אליה, כי אין לה טלפון. כשתחזור מאוחר יותר הערב, אצטרך לבשר לה עוד חדשות רעות, שקיבלתי היום גם צו מילואים לעוד חודשיים, לתקופה של 3 שבועות ויומיים. המוטיבציה שלי למילואים האלו ממש ממש נמוכה. לא זומנתי למילואים בשנתיים האחרונות, והתחלתי כבר לפנטז שאולי שכחו אותי או שהולכים לשחרר אותי. אבל לא, אני אצטרך להיות כמעט חודש עם עשרות גברים בני 40 שאין לי איתם שוב תחום עניין משותף. יאי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: