אני קורא עכשיו את הספר "גלגולי לשון - מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם" של גיא דויטשר, ספר שמדבר על האבולוציה של השפות בהיסטוריה. נושא מאוד מעניין, שתמיד ריתק אותי. הוא מדבר על החשיבות של מטאפורות בשפה, ועל כך שאנחנו משתמשים במטאפורות בחלק נרחב בחיינו בלי לשים לב, ושהרבה מהשפה שלנו היא של "מטאפורות מתות", כלומר מילים שבעבר היו מטאפורות מאוד יוצאות-דופן ועכשיו הן כבר שגורות בשפה. למשל בשפה כלכלית "הגירעון צמח" - המילה צמח במקור באה מעולם הצמחים, כמובן, אבל אף אחד לא מופתע מהמשפט הזה, כי כבר למדנו להבין שכמו שעץ צומח, אנחנו מתארים גם עקרון כלכלי כמו גרעון בשפה ציורית כזאת. במשפט הקודם השתמשתי במושג "יוצא-דופן", וגם כאן מדובר במטאפורה מתה, עד כדי כך שרוב האנשים לא יודעים מה מקור המילה - "יוצא-דופן" בתחילה דיבר על תינוק שיצא בלידה מדופן הרחם של האישה, כלומר בניתוח קיסרי.
הוא גם מדבר על סוג המטאפורה "יותר זה למעלה, פחות זה למטה", שנכנס לשפה שלנו בצורה כל כך חזקה, שאנחנו לא מצליחים לחשוב על כך שגם כאן יש משהו ציורי. כאשר נשפוך יותר מים בכוס, אכן המים עולים למעלה, ויותר זה באמת למעלה. אבל כאשר מדברים על עלייה במספר סטודנטים במכללה, אין שום "עלייה" פיזית, אבל זה ייראה הרבה יותר טבעי מאשר להגיד שיש ירידה במספר הסטודנטים, למרות ששניהם מושגים לא רלוונטיים לאותו מקרה. כלומר, אפשר לשרטט גרף שיראה את מספר הסטודנטים בצורה לפיה המספרים הגדולים יהיו למטה, ולא יהיה שום דבר שגוי בו, אבל זה ייראה לכולנו מוזר ביותר, בגלל חוויות מתחומים אחרים בחיים.
זה הזכיר לי שתמיד אצלנו במשפחה, לאבא שלי הייתה בדיחה שכאשר מישהו בקיץ היה אומר לו "תגביר את המזגן", הוא היה אומר "להגביר? אז להעלות את הטמפרטורה?" ומחייך. זה משחק על אותו רעיון - אינטואיטיבית מוזר לנו שאפשר להגביר משהו על ידי זה שמקטינים את המספר מ25 מעלות ל20, למרות שזה בדיוק מה שקורה.
גם עם אמא שלי קרה משהו דומה, למרות שבמקרה הזה, הדבר זכור לי כמקור לריבים ותסכול. אמא שלי בעבר הייתה מאותגרת טכנולוגית, ברמה של פחד לא-רציונלי ממחשבים. היא פחדה מהם ולא רצתה לגעת בהם כי חששה שתעשה משהו רע. תמיד היינו צריכים לעשות בשבילה דברים במחשב, כשכל כמה שנים, הייתה באה תקופה שבה ניסיתי ללמד אותה להשתמש במחשב, ותמיד זה היה מעורב בריבים, כי לא הייתי סבלני אליה, במיוחד בגלל העובדה שהיא רצתה ללמוד דרך כתיבה במחברת כל שלב קטן לפני ביצועו, במקום להתנסות במחשב באופן ישיר. כאשר כבר התחילה להשתמש במחשב, שמתי לב לכך שעולם הדימויים שלה שונה מאוד משלי. הדוגמא הכי זכורה לי מתקשרת לנושא - כאשר הייתי עוזר לה במסמך וורד ומתיישב במקומה בשביל לעצב משהו או למחוק בשבילה, היא הייתה אומרת לי לפעמים "תעלה למעלה". ותמיד הייתי עולה לראשית העמוד. ואז היא הייתה אומרת "לא, לא, התכוונתי שתעלה למעלה" והייתה מצביעה למטה. זה היה משגע אותי ולא הבנתי למה היא מתכוונת למעלה כאשר זה בבירור למטה. מסתבר שלפי דרך הראייה שלה, המחשב הוא כמו מגילה, וכאשר אני עשיתי כפי שביקשה, וירדתי לסוף העמוד, היא ראתה את זה כעלייה כי המילים שהיו למטה, בתחתית המסך, היו עולים למעלה, למעלה המסך. ניסיתי להסביר לה שהפעולה שאני עושה היא דווקא ירידה, והייתי מראה לה את הסרגל בצד ימין שמראה את ההתקדמות על פני העמוד. "הנה, תראי, אני מזיז עם העכבר את הסרגל כלפי מטה". היא לא השתכנעה, וכל פעם שהייתי עוזר לה במחשב, היינו מתווכחים והייתי צריך לדעת שכשאני איתה עוזר במחשב, אני צריך להקשיב להוראות ולעשות בדיוק ההפך ממה שהמוח שלי אומר.
אנחנו מאוד עקשנים כשמדובר ב"למעלה ולמטה", זה עוזר לנו להסתכל על העולם בצורה ברורה. לפני שבוע יצא לי לדבר עם חברה שלי על כוח המשיכה והאטמוספירה והשמש. שנינו די חסרי השכלה מבחינת אסטרונומיה וכל הדברים האלו, אז סתם דיברנו על מה היה קורה אם כוח המשיכה היה פתאום נעלם בכדור הארץ. היא שאלה מה היה קורה לאנשים שנמצאים למטה בכדור הארץ. הייתי צריך לחשוב על זה לשנייה, ואז אמרתי לה "רגע, מה זה אומר למטה? למטה בהשוואה למה?". היא חשבה ואמרה שהיא לא יודעת, היא לא חשבה על זה לעומק, אבל שבטח יש כזה דבר למטה, לא? אנחנו כל כך רגילים להסתכל על מפת כדור הארץ, ולראות את אוסטרליה למטה מצד ימין, ואז להניח שיש משהו אינטואיטיבי ו"נכון" במפה הזאת. אבל אנחנו מסתובבים סביב השמש, וכדור הארץ מסתובב סביב עצמו, וגם אם יש כזה דבר קוטב צפוני ודרומי, בחלל אין לו משמעות כלשהי. אפשר לפתוח את Google Earth, להפוך את כדור הארץ לגמרי, וזה עדיין נקודת מבט נכונה, שטכנית קיימת בחלל החיצון. למעלה ולמטה זה הכל עניין של השקפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: