נקודת ההנחה שלי היא שביבי היה ראש ממשלה גרוע ב6 השנים האחרונות, כמעט בכל תחום.
בטחון - אם בכהונה הראשונה שלו בשנות ה90 הוא יכול היה להתגאות בבטחון שהוא סיפק ובירידה בפיגועים, אחרי 6 השנים האחרונות אי אפשר לקרוא לו יותר "מר בטחון". הוא יצא לשני מבצעים בעזה, "עמוד ענן" ו"צוק איתן", שלא נגמרו בשום הכרעה, בדיוק כמו שאולמרט ניהל את "עופרת יצוקה", אותו מבצע שבמהלכו נתניהו הכריז שכשהוא יהיה ראש ממשלה הוא "יכריע את החמאס". במבצע האחרון נהרגו עשרות חיילים, נחשף איום המנהרות שהתחיל בתקופתו, והטילים הגיעו לתל אביב באופן קבוע. תארו לעצמכם שראש הממשלה שבתקופתו הגיעו עשרות טילים לתל אביב היה שמאלני. איך הימין היה משמיץ אותו ומסית נגדו. אבל כשמדובר בביבי, משום מה לא מייחסים לו אחריות לכך. הפיגועים היחידניים (דריסה, ירי) ממשיכים בשנה האחרונה בירושלים ובסביבה בלי הפסקה, וגם את זה ביבי לא מונע. בקיצור, הוא לא קוסם, ולא יכול להתפאר על כך שישמור על המדינה בטוחה יותר מאחרים. הוא לא "מפחיד את הערבים" ודאע"ש לא משקשקים ממנו כאילו הוא המחסום היחיד מפניהם. פיגועי התופת הגדולים אמנם ירדו, אך אין לזה קשר לשלטון הימין, גם בתקופת אולמרט (2006-2009) היו פיגועים מועטים, הסיבה לירידה בפיגועים היא גדר ההפרדה, פעילות שב"כ ושיתוף פעולה בטחוני עם הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, עליו ראש השב"כ אמר שהוא לא מעודד טרור בשום צורה. מה שמוביל אותי לנושא הבא.
הנושא המדיני - בשנים האחרונות אבו-מאזן זנח את דרך הטרור של ערפאת, והחליט על גישה אחרת לפתרון בעיית הכיבוש - דיפלומטיה. הוא מנסה לקבל הכרה במדינה פלסטינית בלי הסכם דרך האו"ם, כדי שהעולם יפעיל לחץ על ישראל להסכם. במשך כהונתו, ביבי מחליש את אבו-מאזן באופן ישיר, כאשר הגיע להסכם עם החמאס לשחרור שליט (דבר המראה לציבור הפלסטיני שדרך האלימות מובילה לתוצאות מול ישראל) ולהסכמי הפסקת אש בסוף המבצעים בעזה. הוא בעצם מצ'פר את הקיצוניים ומתעלם מהמתונים. נכון, אין ספק שגם "מתון" כמו אבו-מאזן הוא לא ידיד ישראל. לפי הנתונים הרשות הפלסטינית עדיין מסיתה כנגד יהודים. אך כמו שנאמר, שלום עושים עם אוייבים. אין לנו דרך לברוח מהבעיה הפלסטינית - בנט מנסה למרוח את הזמן ולקבוע עובדות בשטח עם התנחלויות וסיפוחים. אבל זה לא יעזור - מדינה פלסטינית תקום, כי העולם המודרני לא ייתן למיליוני אנשים לחיות בלי מדינה משלהם. השאלה היא האם המדינה הזו תקום בהסכם קשה אך הכרחי עם אבו-מאזן, או עוד 10 שנים עם קיצוניים ותחת מתקפה של העולם נגדנו. ביבי תקוע בין השמאל-מרכז לימין הקיצוני, ומנסה למרוח את כולם - ב2009 הוא הסכים למדינה פלסטינית בנאום בר-אילן, מאז לא עושה עם זה כלום. סביר להניח שנאם רק כדי להוריד את הלחץ מאובמה. מה שמוביל אותי לנושא הבא.
היחסים עם ארה"ב - 6 שנות ביבי היו גם ששת שנות אובמה, ולכן נקלענו למצב בו ראשי המדינות שאמורות להיות בעלות ברית קרובות עויינים אחד לשני. אם אובמה היה ישראל, הוא היה נע איפשהו בין מרצ לעבודה בהשקפתו הפוליטית, ולכן גורמי ימין הרואים בכל אדם השייך לשמאל כבוגדני מנסים לצייר אותו כעוכר ישראל. אך אובמה לכל הדעות לא פגע ביחסי ארה"ב-ישראל, והסיוע הבטחוני החשוב כל-כך לישראל רק עלה בשנים האחרונות. ביבי לעומת זאת פעל ב2012 למען רומני שהתמודד נגד אובמה, והפך את הנושא הישראלי לנושא פוליטי בארה"ב, דבר שכל ראש ממשלה ישראלי בעבר נמנע מלעשות. בעבר התמיכה בישראל הייתה חוצת-מפלגות - כיום יותר ויותר דמוקרטים רואים את ישראל בהנהגתו של נתניהו כשלוחה של הימין הרפובליקני שמנסה להשתלח באובמה. הדבר הגיע לנקודת שיא כאשר יו"ר הקונגרס הרפובליקני הזמין את ביבי לנאום בקונגרס בלי שאובמה ידע על כך, דבר חסר-תקדים בארה"ב בה מדיניות החוץ נקבעת על ידי הנשיא. אם הרצוג ייבחר, עצם היותו "רק-לא-ביבי" כבר ישנה את המצב. יש עוד שנתיים לאובמה בתפקיד, והרצוג יעבוד איתו הרבה יותר טוב, גם בנושא האיראני, גם בנושא המדיני.
כלכלה - כמעט 4 שנים עברו מאירועי המחאה החברתית של 2011, ונראה שהמצב גרוע יותר. מאות אלפי בני אדם יצאו לרחובות כי הרגישו שיוקר המחייה ומחירי הדיור עולים, ושאין אפשרות למעמד הביניים לחיות במדינה בצורה נוחה. היה נראה שמשהו משתנה, שהציבור יידע לתבוע יותר מנציגיו בממשלה. ביבי הבטיח לטפל במצב, הקים וועדה, והתעלם מרוב המלצותיה. מאז כל כמה זמן הוא יוצא מהחור שלו ומבטיח שהפעם הוא באמת יטפל במחירי הדיור. יומיים לפני בחירות 2013 הוא הבטיח שכחלון ימונה למנהל מקרקעי ישראל ויטפל במחירי הדיור כמו שטיפל במחירי הסלולר. כמובן שיום אחרי הבחירות כולם שכחו מזה ולא קרה דבר. הפעם, יומיים לפני הבחירות הוא הבטיח שכחלון יהיה שר האוצר בממשלתו הבאה בלי קשר למספר המנדטים שלו ויטפל במחירי הדיור כמו שטיפל במחירי הסלולר. מי שמאמין לו הפעם, הוא פתי גמור כמובן. נראה שביבי מנותק מהציבור, ולא איכפת לו ממצבם הכלכלי של האזרחים במדינה שלו. אזרחים רבים קיוו בבחירות האחרונות לישועה מצד לפיד, שהבטיח לדאוג לכך, אבל גם בכהונתו כשר אוצר עלו מחירי הדיור. המחנה הציוני מציג נבחרת כלכלית טובה, עם טרכטנברג (אותו אחד מהועדה שביבי הקים), יחימוביץ, סתיו שפיר. יש שם אנשים שאפשר לסמוך עליהם יותר שיקשיבו לציבור, שינסו לפעול לטובתו, ושידאגו לעוד דברים מעבר לאיום האיראני. זה לא ייפתר בקסם, אבל גם לא ייפתר לעולם כל עוד ביבי בשלטון.
חברה - שותפיו הטבעיים של ביבי הם בנט והבית היהודי. כמו שכבר נראה במערכת הבחירות הזאת, מדובר בחבורה של הומופובים. לא איכפת לי שהם לא מכירים בנישואים חד-מיניים, לא ציפיתי לכך מהם. אבל ההתבטאויות השונות (מס' 2, אורי אריאל, התבטא נגד גיוס הומואים, מס' 9, סמוטריץ' מחה נגד מצעד הגאווה ב"מצעד הבהמות") הן מעבר לכך - מדובר באנשים שאני לא רוצה שיהיו חלק מהממשלה. בנט גם מכעיס בהתבטאויות נגד ערבים, מפלגתו מעבירה כספים של הדיור הציבורי לעמותות דתיות, מקימה מנהל במשרד הדתות שמתקצב הדרכות דתיות במערכת החינוך החילוני, הוא כמובן גם נגד נישואים אזרחיים, ועוד ועוד ועוד. הדרך היחידה להעיף אותם מהממשלה זה להקים ממשלת שמאל-מרכז. אני לא שונא דתיים, אבל כן שונא כפייה דתית, ומבחינתי גם אם הייתי ימין בכל שאר הנושאים, לא הייתי משתף פעולה עם ימין חילוני כמו הליכוד כל עוד הוא תמיד יושב בממשלה עם האנשים האלו. אני רוצה חברה שיוונית ללהט"בים, מדינה יהודית שמכירה בכך שיש כזה דבר גם יהודים חילוניים, ושאין דבר רע בכך שתהיה תחבורה ציבורית בשבת לאותם אנשים. בנט נגד כל אלו, וביבי שותק לצידו.
אחרי כל אלו, אפשר להבין שאני לא אצביע לאף מפלגה בגוש הימין (הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו) או בגוש החרדים. נשאר המרכז (כולנו של כחלון, יש עתיד) או השמאל (המחנה הציוני, מרצ). בגלל כל מה שכתבתי, אני רוצה שנתניהו יוחלף. מאוד רוצה. ולשם כך, מפלגות המרכז נפסלות, למרות שיש שם אנשים מוכשרים, כי איני יודע אם הן ימליצו על נתניהו כראש הממשלה בפני הנשיא. הם לא אמרו עדיין למי ימליצו, ורוב הסיכויים שיחליטו לפי מי שינצח. המפלגות היחידות שהודיעו שימליצו על הרצוג לראש הממשלה הן המחנ"צ ומרצ. לאור העובדה שהרצוג הוא המועמד האלטרנטיבי היחיד, אני ממליץ לכל מי שרוצה לראות את נתניהו מפסיד, להצביע לאחת ממפלגות אלו.
אני אצביע למרצ בגלל שהשקפת עולמי מתאימה להם, בגלל שאני רוצה לחזק את הח"כים שלהם שפועלים בכל המישורים החשובים לי, בגלל שיש סיכוי שאם כל אנשי השמאל יתפתו להצביע למחנ"צ אז מרצ תרד מתחת לאחוז החסימה, וגם בגלל שאני מתנגד לממשלת אחדות בין ביבי להרצוג. הרצוג לא אמר באופן נחרץ שלא יישב בתוך ממשלה חדשה בראשות נתניהו, בעוד מרצ אמרו שלא ישבו לעולם עם ביבי כראש ממשלה. אני חושב שלאור הכשלון של ביבי, לא צריך לשתף איתו פעולה גם במקרה של הפסד או תיקו, והשמאל צריך להיות אופוזיציה חזקה ואיתנה מול ביבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: