ימים לא פשוטים. לא יהיה נכון להגיד שהזוגיות שלי עומדת במבחן, אבל משהו עומד במבחן. אני מנסה להסביר את החששות שלי והיא מקשיבה לי ומרגיעה את החששות, אבל זה לא מצליח במאה אחוז עדיין. כי זה קשה.
עולה לי לראש המשפט של בן אפלק כשזכה באוסקר, הוא הודה בנאום לאשתו ג'ניפר גארנר ואמר "נישואים זו עבודה. זו יכולה להיות העבודה הכי טובה שיש, ותודה לך שאת עובדת על הנישואים שלנו". אנחנו אמנם לא נשואים, אבל באמת שאין הבדל - אנחנו חיים ביחד ומבלים ביחד בבית ומחוץ לבית יותר מרוב הזוגות הנשואים. לכן זו עבודה גם בשבילנו. ולפעמים, רוב הזמן, זה כיף וקל, ולפעמים זה קשה. צריך להתפשר, צריך לחרוק שיניים, צריך לעמוד שעתיים בקניון בזמן שהיא מודדת בגדים כשכל מה שבא לך זה לרדת לקומה למטה ולאכול גלידה, ולפעמים צריך לוותר לגמרי. עכשיו אני מוותר לגמרי. היא גם עושה וויתורים למעני, לכן בסופו של דבר אני מאמין שזה יעבוד.
לאמא שלי יש OCD, לכן מגיל צעיר אני מכיר ויודע על ההפרעה, בתקופה שרוב האנשים לא ידעו מה זה (בעצם גם היום לא כולם יודעים מה זה). אני לא זוכר את הרגע עצמו שבו בת הזוג שלי סיפרה לי שלה יש OCD, או אפילו אם הבנתי שיש לה עוד לפני שאמרה את המילה, אבל אני זוכר שלא הורתעתי אפילו לא לרגע אחד באף שלב. יש אתגר בלהיות בן זוג של מישהי עם OCD אבל זה לא משתווה לכלום למה שהיא בעצמה עוברת. לכן קשה לי ועצוב לי לחשוב על כך שפגעתי בה אתמול עם אמירה בנושא.
דיברנו בנוסטלגיה על התקופה בה היינו לוקחים טייק-אווי ממסעדה כלשהי, והזכרתי בחיבה את זה שהיינו אוכלים בישיבה על הרצפה, כי היא לא רצתה שנלכלך את המיטה. מבחינתי כשאני נזכר בימים ההם, העובדה שהיינו יושבים ברצפה היה משהו חמוד, והכי לא ביקורתי כלפיה. ואז היא שאלה משהו כמו האם אני מרגיש שהיום יש שיפור בנושא הבקשות שלה לגבי ניקיון. השאלה באה אליי בהפתעה, בגלל הניסוח של "שיפור". מבחינתי הכל תלוי בתחושה שלה, אני לא נותן לה ציונים בראש. כמובן שבעולם אידיאלי שנינו היינו שמחים אם לא היה לה OCD, אבל אני חושש להתייחס לשינוי בבקשות בתור שיפור כי אני לא רוצה להישמע ביקורתי כלפי הOCD, כי כרגע זה משהו שאנחנו חיים איתו, ואני מקבל אותה איתו. עניתי בתשובה שכן, יש שיפורים לפעמים, אבל שאני לפעמים לא רוצה להגיד לה את זה כי אני לא רוצה למקד תשומת לב בכך, כי אז זה אולי יגרום לבקשה לחזור. למשל, אם פעם היא הייתה מבקשת ממני לשטוף ידיים בכל פעם אחרי X או Y, וכיום לפעמים אני רואה בבירור שאין לה בעיה עם כך שלא שטפתי ידיים אחרי X, אני לא אגיד שום דבר ואתן לה לקבוע את החוקים. אם אגיד לה "שמת לב שעכשיו את פחות חרדתית בקשר לX?" אני מרגיש שאולי זה יגרום לחרדה לצוץ בחזרה. לכן אני נותן לה לשלוט ולהחליט בהתאם למה שנוח לה איתו.
בדיעבד אני מבין שהתשובה הזאת פגעה בה. היא לא סיפרה למה היא נפגעה, אבל אני מאמין שזה כי היא רצתה את החיזוק הזה בלי תוספות והסברים, בכל זאת, ולא נתתי אותו. היא כבר לא רצתה לדבר על זה, אבל אם תהיה לי הזדמנות, אני אומר לה שאני גאה בה בכל יום על ההתמודדות. ובזמן האחרון אני מאוד גאה על כך שהיא חוקרת על ההפרעה, קוראת וצופה, ומנסה למצוא אוזן קשבת נוספת.
לפני כמה שבועות היינו בהופעה של טיפקס וחיכינו לתחילת ההופעה, ואז קרתה תקרית מעצבנת שגרמה לה לחרדה, והיא הייתה צריכה לשטוף ידיים ולא היו תאי שירותים באזור הפארק של ההופעה, ואמרתי לה מיד, שאם היא צריכה שנצא מההופעה כדי להתמודד עם המצב, אז אנחנו פשוט נצא ולא נחזור עד שתרגיש בנוח. אני לעולם לא אוכל להבין באופן מלא מה היא מרגישה, אבל אני יכול להיות שם בשבילה, כמו שהיא שם בשבילי ברגעים הקשים שלי, ויש הרבה כאלו. אז זה מה שאני מנסה לעשות, הכי טוב שאני יכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: