ברוכים הבאים לבלוג

פרק 37 – עדיין לא בשלה לנישואים .

הייתי המומה . מאיפה זה בא ? איך כל זה התגלגל ? כמה זמן אנחנו כבר יוצאים ?

איך התקדמנו כל כך מהר ? אלוהים – אני בת 19 מהרגע !

הארי הסמיק וכחכח בגרונו . קלטתי שכנראה המבט על פניי לא מבשר חדשות טובות אז ניסיתי לשדר פוקר פייס . לא הלך לי .

"הארי .. אני בת 19 היום ."

"אני יודע , מלודי . ואני בן 21 כבר כמה חודשים ." הוא חייך אלי במתח .

הוא חיכה לתשובה שלי כמו שהעולם מחכה לשלום בין ישראל לפלסטין .

ניסיתי לרמוז לו בראשי את המשך התשובה . הארי נראה מהסס אז בלית ברירה אמרתי –

"אני עוד כל כך צעירה בשביל להתחתן ."

נאנחתי . הוא טמן את ידיו בראשו .

"היי , זה לא אומר עלינו כלום ! אנחנו יכולים להמשיך לצאת ביחד , באמת , פשוט שנחכה עם כל העניין הזה של נישואים . אנחנו חברים כבר שנה נכון ? נחזיק ביחד עוד שנתיים . אנחנו כל כך צעירים !" חייכתי וצחקתי כדי להפיג את המתח .

הארי לא נראה מאושר בכלל .

"מלודי – אני מוכן ! אני רוצה לחיות איתך באושר ועושר לנצח נצחים . ואין הזדמנות יותר טובה מזו כדי להציע לך . מלודי , התינשאי לי ?"

נאנחתי שוב , אבל הפעם מתוך תסכול . הוא מנסה שוב ?

"הארי , אני פשוט לא רוצה שדברים יהרסו בינינו . אני גם עומדת לסיים עכשיו את הקורס צילום שלי בפלורידה ולמצוא לי שם עבודה טובה , וחתונה או נישואים פשוט לא יכולים ל-"

"בפלורידה ?" הארי היה מזועזע .

כן , שכחתי לומר פרט אחד – הארי לא יודע שאני מתכוונת לעבוד לפלורידה . כן , הוא יודע שרק שם אני יכולה לסיים את הקורס שלי אבל היו לנו על זה ויכוחים לא קטנים . הוא לא יכול לעבור איתי לפלורידה בגלל העבודה שלו , ואני לא יכולה לסיים את הקורס שלי בניו יורק .

תכננו שנניח לזה בינתיים כי יש עוד קצת זמן , ושנחשוב על זה ביחד .

אבל המועד כל כך מתקרב – ואני חייבת לסיים את הקורס הזה . אני רוצה אותו ממש .

לכן החלטתי לעבור לפלורידה . אני לא יודעת מתי או איך התכוונתי לספר להארי שכבר החלטתי ושמצאתי דירה , אבל בטח לא בפליטת פה במצב כזה . בטח ובטח שלא .

הארי הביט בי בעיניים חודרות , בוערות מאש .

"חשבתי שנחשוב על זה ביחד ." מבטו היה אטום ושפתיו חתומות .

"אני יודעת . אבל .. אני צריכה לסיים את הקורס הזה הארי . זה העבודה שלי , זה החלום שלי ! אני לא יכולה להניח לכל זה בצד אחרי שהגעתי כל כך רחוק , ועוד נישואים , לזה בהחלט אין מקום בפשרה שאנחנו צריכים לעשות ו –"

"אין פשרה מלודי ."

הבטתי במבט משתומם על הארי .

"הרי .. כבר החלטת לא ? את עוברת לפלורידה ."

ישבתי שם , מכורבלת בין זרועותיו של פיטר .

מבולבלת מתחושת פחד וכאב .

מיששתי באצבעותיי את בד המשי הרך של השמלה הסגלגלה שבטח כבר הרסתי לגמרי .

פיטר ניגב את האיפור המרוח מעיני .

פעם שנייה להערב שהאיפור שלי נמרח ממים .

פעם שלישית גלידה .

מחשבות התרוצצו במוחי כשהשעון בכניסה ללובי צלצל 12 פעמים , סימן שהשעה חצות .

משהו ברגע הזה היה אירוני יותר מדי .

כנראה שגם פיטר חשב על זה .

"ממש כמו סינדרלה .. " חיוך קל התפשט על פניו העדינות . גומותיו בצבצו .

"איזה חלק ממנה ?" שאלתי בלחש .

"החלק בו הנסיך מאבד אותה עם צלצול השעון . בדיוק בחצות ."

הרמתי את עמי קצת , מבולבלת מדבריו .

"זאת אומרת ..." הוא נאנח , "כמו הנסיך שמאבד את סינדרלה . אני פוחד שתעלמי לי פתאום ."

"לאן כבר יש לי לברוח ? כאן אני הכי בטוחה בעולם ."

נשענתי חזרה בידיו של פיטר . דבריי חלחלו עמוק לתוך ההכרה שלי וגרמו להרגשת הפחד והכאב להיעלם .

"וכאן גם אני הכי בטוח בעולם ."

למשפט הבא שיצא מפי לא הייתי מוכנה .

זה משפט שאף פעם לא חשבתי שאגיד .

אפילו לא בתור ילדה קטנה שחולמת על שמלות יפות ופרחים לבנים .

אבל אם לשפוט לפי איך שהדברים התגלגלו אחר כך ..

המשפט הזה שינה לי את החיים