when nothing goes right, GO LEFT

היא כל כך יפה.

אתם רואים אותה? היא יושבת שם, מביטה.

מביטה על הדברים הקטנים, דברים שאנחנו לא מייחסים להם כל משמעות, אבל היא כן. יש לה זמן.

אלו ההנאות הקטנות של החיים.

תראו אותה, את השיער שלה, המקורזל במידה הנכונה והנפוח במידה הנכונה. זה השיער הכי יפה שראיתי מעודי.

והעיניים שלה, עיני השקד החומות האלה, שעוקבות אחרי העולם בפליאה. היא כל כך יפה, אתם לא חושבים?

והמבט שלה עוקב אחרי יתוש זעיר שנכנס לתוך האהיל של המנורה ומטיל צללים על הקיר.

היא לא מסתכלת עליי. אנשים לא מעניינים אותה. יש אותם בכל מקום. והם תמיד עושים את הדברים הצפויים ביותר.

היא לא צריכה אנשים, יש לה את עצמה. ואת העולם. היא חיה את חייה בחיפוש אחר דבר שאף אחד לא מבין חוץ ממנה. היא תרה אחר הבלתי צפוי. ועכשיו מבטה פונה לכיוון השני. האם היא מביטה אליי? שבריר של תקווה עובר בי. לא, מבטה מזדגג והחיוך שלה מפנה מקום להבאה קפואה.

היא חולמת.

היא חולמת על אנשים שמאבדים את זיכרונותיהם כל שלוש שניות, על פירות בסלט ירקות ועל מכונות זמן. והיא שם לבד, עמוק בתוך החלומות שלה, והיא לא צריכה שם אף אחד מלבדה.

ואני, כשאף אחד לא שם לב, אני גם חולם. אני חולם על עולם ללא מלחמות, אני חולם על זברות עם נקודות במקום פסים, ואני חולם עליה, עם השיער המקורזל הנפלא שלה ועיני השקד הנפלאות שלה, ואני חולם שהיא שמה לב אליי.

יש דברים, כמו זה - שאתה יודע שלא יקרו, אבל זה לא גורם לך להפסיק ולהאמין שיבוא יום והם יתממשו.

אני אשמח לקבל פידבקים! (:

הוא נשם עמוק.

אני צריך לעשות את זה. אני חייב לעשות את זה בכדי להישאר בחיים.

הוא הידק את אחיזתו ברובה. הכל היה חשוך, ריחות היער אופפים אותו. ינשוף חג מעליהם. הוא שמע כדור שורק ליד אוזנו, שריקה חרישית. מיד לאחריה נשמע קול נפץ, אך הוא לא היה כל כך חזק. השלג הצח עטף את הכדור בשמיכה רכה וצחורה. הוא שמע את מפקדו משמאלו לוחש, אך הוא לחש לחישה מחרישת אוזניים. "קדימה, להסתער!"

אך הוא לא יכול. הוא לא יכול היה לעשות זאת.

בשביל שרה, בשביל שאני אוכל לחזור אליה. ידיו לא נענו לו. קולות נפץ נשמעו מכל עבר. זה מתחיל.  בכדי שאני אוכל לראות אותה שוב. 

הוא עצם את עיניו ונשם עמוק. ידיו התעוררו כמו מתוך תרדמת עמוקה, ומוחו היה חד יותר מאי-פעם. הוא הרגיש שרגליו נושאות אותו, אך לא ידע לאן. כדור נוסף נפל סנטימטרים ספורים מכף רגלו.

אני צריך מקום להסתתר בו.

במרחק מטרים ספורים ממנו עמד עץ זקן, שהיה נדמה שראה הרבה בחייו. גזעו היה רחב, ענפיו סבוכים, והוא עירום בקור הנורא הזה. קדימה ג'ון. הוא הניע את עצמו. אתה יכול לעשות את זה.

והוא ירה. הוא ירה לכל עבר, מדי פעם שמע קריאות מצוקה מצד האויבים, ונפילת חיילים על השלג הצח והטהור. לרוב החיילים הקולות האלה היו גורמים סיפוק, אך לו הם גרמו חלחלה. הוא רק רצה לחזור הביתה. במהרה מטח של כדורים הגיע אליו מכל הכיוונים. הוא הסתתר מאחורי העץ, מתנשף בחוזקה. כשהציץ מעבר לכתפו, ראה את השלג מוכתם בכדורים שחורים וסוררים. ומבלי ששם לב, כדור בא וליטף את קודקוד ראשו. הוא הניח את ידו על הפצע, וראה שהיא מוכתמת בדם. הוא עצם את עיניו. זה הרגיש לו כאילו דקות רבות עברו, כשבעצם עברו כמה שניות ותו לא. הרבה דם זלג. כמות כזאת של דם הוא לא ראה בחייו.

זהו. זה נגמר. הוא נשכב על הקרקע, מצפה לעבור מן העולם. אך הוא הבין במהרה שזה לא הולך לקרות כל כך מהר.

אכזבתי אותך, שרה. אכזבתי את עצמי. הדמעות החלו לזלוג מעיניו, דמעות מלוחות ועייפות, דמעות של וויתור. דמעות של אכזבה. הוא לא רצה לבכות- זה לא מוות מכובד. הוא תמיד רצה למות מוות שקט, בביתו הקט. אך הוא רצה למות כמו גיבור.

תמיד אוהַב אותך. הוא מישש את הקרקע, חפן את ידיו בשלג. מתחת לאלפי רבדים, הוא הרגיש אדמה. הוא העביר את ידו על הקרקע, ונתקל באבן חדה. בקושי רב הוא הוציא אותה. הוא לקח את חודה והחל לחרוט על ירכתי הרובה שלו S מפותלת. שרה, שרתי, אהובתי. הוא השלים את המילה, שרה. Sarah.

הוא עצם את עיניו, בידיעה שהוא יכול למות מוות שקט, כמו שתמיד רצה.

לפעמים

כשהשמיים בוכים

הדברים נעשים גרועים הרבה יותר ממה שהם.

ואתה מרגיש שאתה לא עומד בציפיות של אנשים..

עזבו אותי כבר!

לכו תאכלו כריות

(משחק מילים שנון במיוחד)