זה מוזר. זה מוזר שאני מחכה לחופש אבל אני בעצם לא
זה מוזר שאני רוצה לעשות דברים ובמקום זה עושה דברים אחרים
וזה הכי הכי מוזר שאני כועסת על עצמי על סתם ככה, במקום על דברים חשובים.
למשל, אתמול צילמנו תרגיל וואנשוט במזכרת בתיה. פחדתי אבל גם התרגשתי לעשות את כל הדרך לבד, מרמת גן עד למזכרת בתיה.
אני הפקתי. ונעה, הבמאית המקסימה, רצתה שאני אעשה רק דבר אחד- אביא בועות סבון.
שלשום בערב יצאתי אחרי יום ארוך, עם כסף קטן בידי, להסתובב בשכונה, מקווה למצוא בועות סבון.
מצאתי- ואפילו קניתי שניים. שיהיה. מפיקה צריכה לחשוב קדימה, לא?
אתמול בבוקר ארגנתי הכל, בדקתי רכבות כבר בערב אמש- הכל היה מאורגן ומסודר ליציאה. עם רב קו בידי והמון תקוות יצאתי לאוטובוס, שיביא אותי לרכבת, שתביא אותי לאוטובוס, שיביא אותי לסט. במיוחד התרגשתי מלנסוע ברכבת לגמרי לבד, למקום שאני לא מכירה.
לקחתי אוטובוס והרכבת איחרה- אז הגעתי בדיוק בזמן. עליתי על הרכבת, תפסתי לי מקום נוח בקומה התחתונה, הוצאתי את האייפוד המחודש ופתחתי את הdraw something \ טמפל ראן - או כמו שאני אוהבת לקרוא לזה, טמבל רץ צייר משהו. 
אחרי שירדתי מהרכבת ברחובות פגשתי את גיא, וקלטתי שבועות הסבון, הדבר היחידי שנעה ביקשה שאביא, נשארו על הרצפה בחדר, ליד המיטה, במקום שלא אשכח.
ממש כעסתי על עצמי, וגיא לא עזר. כמובן שזה היה בצחוק, כל ה"כן את ממש גרועה בלהיות מפיקה" או דברים שנאמרו באופן פחות נורא אבל הרגישו אותו דבר.
to make a short story long,
היה ממש כיף וגם את הדרך חזרה עשיתי כמעט לגמרי בעצמי- אוטובוס חזרה לרכבת שחציו עם גיא וחציו השני בלי, ורכבת חזרה לתל אביב. דיברתי עם אבא שיבוא לאסוף אותי מהתחנה, כי האוטובוס שלי מגיע כל חצי שעה והיה כבר חשוך ומאוחר (יחסית לזה שיצאתי ב9 מהבית בבוקר).
ברגע שיצאתי מהתחנה האוטובוס שלי הגיע, ובכל זאת חיכיתי לאבא ולא עליתי על האוטובוס, כי הוא היה כבר בדרך.
ואז כעסתי על עצמי כל כך. כל כך רציתי להרגיש עצמאית, אבל לא, הייתי חייבת להתקשר לאבא שיבוא לקחת אותי. כזאת אני.
אז יצא שביום אחד שהיה כיף מאוד, כעסתי על עצמי פעמיים. ועל דברים שטותיים במיוחד, יש לציין. ופעמיים לא נחשב הרבה, אני יודעת - אבל בזמן האחרון כשאני כבר כועסת על עצמי, אני דואגת לכך שאני אעשה את כל שאר הדברים בסדר. או מנסה לפחות.
ועכשיו אני יושבת כאן וכותבת את זה, במקום להתקלח ואז לצאת לקנות ספר מתמטיקה וסוגרים לעגילים ודפי אוריגמי (סתם כי זה ממש מגניב להכין עגילי אוריגמי. תמונות בהמשך, בתקווה שיהיו כאלה. אמן!) או אפילו לאכול משהו, ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, או אפילו לשתות קפה של בוקר.
זה מבאס, ואפילו שיעורי בית בקושי התחלתי.
ואולי לא מבאס- ואולי פשוט מוזר. מוזר שככה הראש שלי עובד. חושבת על עכשיו- לא על אחר כך. עכשיו מחשב, עכשיו פייסבוק, עכשיו טמפל ראן או צייר משהו, וכל השאר - שיעמוד דום ויחכה.
כינוי:
Dream A little Dream Of Me
בבלוג זה
בכל הבלוגים
