בוקר טוב אהובים וסוף שבוע חורפי במיוחד לכם בגלל שאין לי כ"כ זמן להכין פוסט מלא, אבל גם בגלל שאני לא מוכנה להזניח את הבלוג או אתכם, קוראיי היקרים, הכנתי לנו מיני פוסט יום שישי נחמד ביותר!
- סיכום סדנת כתיבה שישית: דמויות.
- פרסום כתבה שנייה שלי בפורגילס.
- פרוייקט כתיבה חדש, "סיפור לכל שיר"- כולם מומזנים! + הסיפור שלי!
- המשך הצבעה לסקר האחרון.
- הודעות קטנות :)
סיכום סדנת כתיבה שישית: דמויות.
טעימה קטנה:
"...יחד עם זאת, חשוב להבין שדמויות סיפוריות אינן דמויות מהחיים. לשני הכיוונים. כלומר, העובדה שיש דמות מגניבה שאנחנו נתקלים בה בעולם אין משמעה שהיא תשאר מגניבה גם כאשר נספר אותה. הנסיון לחקות דמויות מהסביבה בצורה מושלמת יוצר מצג שוא, ובו הדמות שלנו נותרת חסרת אמינות, אבל הסופר משוכנע שהוא ברא אותה בצורה טובה כיון ש'אני מכיר מישהו כזה בדיוק'. העובדה שאתה מכיר מישהו כזה אין משמעותה שדמות כזו קיימת בסיפור, ולכך עוד נגיע בהמשך. על כל פנים, אפשר להגיד שההבדל העיקרי בין דמות סיפורית לדמות אמיתית היא שקיימת לנו האפשרות לבחון את תוכה של הדמות, ולא רק את הצורה בה היא נחשפת לעינינו. אני מתכוון ליכולת שלנו לדעת מחשבות אישיות, זרם תודעה, מבט דרך העיניים של הדמות הראשית וכדומה. נכון, יש לא מעט סיפורים 'יבשים', שמתארים רק עובדות, אבל העובדות האלה עוברות תהליך הבנייה נרטיבי, וכך אנחנו נחשפים רק לחלק מהמציאות. ובהתאמה, לתוכה של הדמות. נגיע לזה תכף..."
סדנה ממש מעניינת וחשובה ביותר! הרי אין דבר כזה סיפור ללא דמויות! חובה לקרוא!
אתם יותר ממוזמנים לבקר את המנחה של הסדנה באתרו "הכריכה האחורית" ולמצוא שם שלל דברים מעניינים :)
כתבה שנייה שלי התפרסמה באתר פורגילס, ואני אשמח אם תקראו אותה, למי שעוד לא קרא כבר (הרי פרסמתי אותה לא מזמן פה בבלוג) :)
היא נותנת נקודת מבט שונה על כל עניין האהבה בין בנים לבנות בגיל הזה, אתם מומזנים להגיב ולתת את דעתכם
אני רוצה להרחיב את הכתיבה שלי בעוד מקומות, זה לא קל, אבל אני אנסה כמה שיותר. עוד אתרים כאלה וכדומה.
אם בא לכם לתת לי רעיונות והצעות אני מאוד אשמח!
פרוייקט כתיבה חדש- סיפור לכל שיר!
הפוייקט הוא כזה- בוחרים עשרה (או פחות) שירים אהובים, שאנחנו מתחברים למילים שלהם (זה הכי חשוב) ושיש להם השפעה עלינו באיזו דרך שלא תהייה... על כל שיר אנחנו בונים סיפור!
חשוב שלא תבחרו בישר שניראה לכם קל לחבר עליו סיפור ואתם לא באמת אוהבים ומושפעים ממנו. כל הרעיון הוא להתאמץ קצת, בעוד מה שמניע אותנו הוא השיר שאנחנו אוהבים! :) כדאי, אך לא חובה, לקרוא לסיפור בשם של השיר, שהרי הוא מבוסס עליו. אם אתם ממש מתקשים לחבר עליו סיפור, לפחות כתבו בהשראתו ולא עליו ממש...
אני אשמח שתשתתפו בזה ותשתפו אותי, את הקוראים שלכם, תצרטפו קישורים וכך תיבנה לה רשימה של שירים שחוברו עליהם סיפורים! זה יהיה ממש נחמד ואני אשמח לשיתוף פעולה! :) אז תפיצו את זה! D:
הוא הפתיע אותי וקנה לשנינו כרטיסים להפלגה על ספינה ענקית במשך שלושה שבועות שלמים לקריביים.
הוא אמר לי שהרבה זמן הוא תכנן את ההפלגה הזו, ושלדעתו זו המתנה המושלמת לכבוד שנתינו השלישית יחד.
הוא הגיח מעליי עם בקבוק יין אדום ומזג את המשקה המתקתק באיטיות לכוס הצרה והמאורכת שבידי וחייך.
"מה?" שאלתי.
"אני לא מאמין שאנחנו באמת פה, את יודעת? תכננתי את זה כבר כל כך הרבה זמן שבאיזה שהו מקום כבר חששתי ששום דבר מזה לא ייצא לפועל..." הוא אמר והרים את מבטו לשמיים השחורים.
נשענתי על כתפו וריח של אלכוהול נדף ממנו. "השתכרת כהוגן, הא?"
הוא לקח אוויר לריאותיו ושחרר אותו באיטיות. "שיכור מרוב אושר." אמר והדביק נשיקה למצחי.
הספינה הייתי גדולה, גדולה מאוד. היא אכסנה כשלוש מאות נוסעים בשלוש קומות. חדר האוכל היה מפואר מאין כמוהו, ולפחות שלושה אולמות שונים הוקדשו למסיבות סוערות ורועשות עד השעות הקטנות של הלילה. בקומה התחתונה ביותר התפרשה לה רחבה ענקית ובה משחקי שולחן, מחשבים, ספות נוחות ובר שתייה בו התנחלו להן הבחורות הנואשות בפלירטוטים עם הברמנים המתחלפים.
"יש לי רעיון," הוא אמר לפתע ושחרר מאחיזתו בי.
שתקתי וחיכיתי שימשיך, התפללתי בליבי שלא יעלה על רוחו איזה רעיון מטורף שאתקשה לשחררו ממנו.
הוא נעמד והחל לפשוט את חולצתו ולהפשיל את מכנסיו.
קברתי את ראשי בין שתי ידיי, "אתה לא נרמלי..." אמרתי לו ונאנחתי.
"אוי, למה את כזאת כבדה, את קופצת איתי או שאני אשחה לי לבד, הא?!" שאל במרץ.
"אני לא קופצת לשום מקום, וגם אתה לא! שכחת שאתה לא יודע לשחות?!" אמרתי לו ברצינות.
הוא צחק, "אני אסתדר," אמר בביטחון, וכעבור כמה שניות מצאתי אותו בתוך הים הקריר נאבק עם המים ומבטיח שאני מפסידה.
***
כמובן שהוא התקרר ולא הפסיק להתעטש כל הערב. כשהוכחתי אותו על המעשה הטיפשי שלו הוא רק אמר שזה תמיד היה החלום שלו לקפוץ לתוך מי ים, ואני רק משכתי בכתפיי והבנתי שהכול אפשרי אם רק מספיק מנסים, ועובדה, הוא הצליח לשרוד בתוך המים למרות שמעולם לא לימד את עצמו לשחות בתוכם.
שכבנו זה לצד זה על המיטה הגדולה אשר לצדיה שידות עץ מהודרות ומנורות לילה צהובות. מולנו הייתה תלויה על הקיר תמונה מקושקשת בשלל צבעים ולצדה מסך טלוויזיה שלא יכולנו להשתמש בו משום העובדה שלילה אחד הוא התרסק על ריצפת החדר והתפרק לחתיכות, ומשום ופחדנו פחד מוות לגשת לקבלה ולהתחייב על מחיר של שלט טלוויזיה, נאלצנו להסתדר בלעדיה.
הוא אחז בידי והתחיל לשיר לי את אותו שיר ששר לי בפעם הראשונה שיצאנו לטיול יחד. זה היה לפני שנתיים וקצת, בצימר עץ בצפון הארץ. הייתה חופשה נחמדה למדיי, חוץ מהעובדה שהיה חורף נוראי ונאלצנו להסתגר בחדר במשך שלושה ימים ולראות את ערוץ הטבע ומיד פעם לשהות בג'קוזי חם.
הזדקפתי לישיבה מזרחית והוצאתי מהמגירה העליונה את דף מסלול השייט וטוש אדום. "מתי אנחנו אמורים לעצור, הא? אני רוצה לראות קצת נופים חוץ מים, ים ועוד ים!"
"בשביל זה אני פה יקירתי," הוא אמר לי בקול שרמנטי ואני היכיתי אותו בתכפו. הוא דגדג אותי במותניי וגרם לי להתגלגל מצחוק בקול רם. הוא רכן מעליי ונישק את מצחי, את אפי ואת שפתיי. הוא הניח את ידי על החזה שלו והרגשתי את פעימות ליבו.
"אני אוהב אותך," אמר בקול חלש ושיחק באוזני הימנית.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת, גלגלו עיניים. "אני שונא את התזמונים של האנשים האלה!" ילל וקם לפתוח את הדלת. חייכתי וצפיתי בו מתהלך לכיוון הדלת בגוף חשוף ובמכנסי טרנינג שהיו גדולים עליו במקצת שחשפו את תחתוני באגס-באני שלו שאהב כל כך. הוא חזר ובידו עלון נוסף של הספינה ומסלולה. "רצית תחנות עגינה, נכון גברת?"
"כן, אדוני," אמרתי לו וחטפתי את העלון מידו. הוא שב להתיישב לצדי.
בעודי מעניינת בעלון הצבעוני, הוא לקח את אותו טוש אדום ואני כבר הייתי מוכנה לכל שטות נוספת שלא תבוא. הוא כתב על זרועי החשופה את שמותנו בראשי תיבות והוסיף לב קטן. זרקתי את העלון המטופש לצדי, "מי באמת צריך נופים כשיש לי אותך?" שאלתי והתנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות.
***
מישהו פעם אהב אותי כמו שאיש מעולם לא אהב אותי. והוא נלחם למעני כמו שאיש מעולם לא עשה זאת לפניו. לא היה לו אכפת מה כולם אומרים; שאנחנו לא מתאימים, שהסיכויים שנמשיך להיות יחד לטווח הארוך הם אפסיים. הם אמרו ששטותניק כמוהו וחמורת סבר כמוני לא יחזיקו מעמד. היה משהו צודק ונכון בטענותיהם, אבל לשנינו לא היה אכפת. אהבנו, אהבנו באמת. הוא לימד אותי את ההנאה שבחיים ואני הכנסתי לו מידי פעם קצת הגיון לראשו המרחף.
הוא חיזר אחריי הרבה, גם אחרי שכבר הפכנו להיות ביחד רשמית, גם אחרי שעברנו לגור ביחד, וגם אחרי שהבטחתי לו שאני לא אעזוב אותו לנצח. הייתי חוזרת לדירתנו ומוצאת אותו יושב עם הגיטרה ושר עוד שיר שכתב לכבודי. הוא היה שר וכותב כמו שהוא מתנהג, בטירוף. ואני התקשיתי להבין מדוע אהבתי את זה כל כך ואיך הצלחתי שלא להשתגע מרוח השטות שתמיד בערה בו.
לילה אחד הוא לא ישב שם, על הספה בסלון והגיטרה בידו. מצאתי אותו בין השמיכות ישן כתינוק. לצדו ערימת דפים כתובים בכתב ידו, וכשהתחלתי לקורא אותם עיני נתמלאו דמעות. מעולם לא התרגשתי ככה כמו שהתרגשתי באותו היום. אין ספק שאת מכתבי האהבה שלו אהבתי יותר מכל.
היינו כשני משוגעים, היינו אהבה שבקושי כבר רואים, ואני פחדתי לאבד את הכול, להתעורר מהחלום ולגלות שנגמר.
והיו לי סיבות, ואני מבינה אותן עכשיו.
***
"נו, את באה? את לא רוצה שנאחר ונעשה בושות, נכון?" הוא דחק בי.
"כן, כן, כבר... תגיד, מה יותר מתאים, נעלי העקב השחורות או הסנדלים השחורות?" ביקשתי את עזרתו.
"במה את נראית יותר סקסית?" הוא שאל.
כתשובה לשאלתו החצופה מיהרתי לחדר לנעול את נעלי העקב שלי.
עמדנו שנינו מול המראה. הוא היה לבוש בחליפה חגיגית, פניו היו מגולחות ושיערו השחור היה מסודר להפליא. ואני, בשמלה אדומה, עם אותן נעלי עקב סקסיות ושיער בלונדיני שהונח בשלווה על שתי כתפיי.
"מה אמרת שזה? מופע תרבותי לשם שינוי?" שאלתי אותו.
"כן. קונצרט או משהו. הגיע הזמן באמת! כל היום רק חוגגים בספינה הזאת כאילו אין מחר," אמר בקול רציני.
הבטתי בו בחשדנות ושנינו מיד פרצנו בצחוק.
"שנלך?" שאל והושיט לי את ידו.
"נלך," אמרתי, ויצאנו יחדיו לכיוון האולם.
הדלת הייתה פתוחה לרווחה. הבטתי סביבי, הבמה הייתה ערוכה ומוכנה עם כל הכלים הדרושים לקונצרט. ופרחים ססגוניים היו מפוזרים בחלל הריק ולא היה שם איש.
"לא יכול להיות שהקדמנו עד כדי כך!" אמרתי בפליאה והצצתי בשעון ידי שקיבלתי ממנו מתנה לפני חצי שנה בדיוק.
הוא הביט בי ושתק.
"מה אתה זומם הפעם?" דרשתי לדעת.
הוא כחכח בגרונו והאור התעמעם. הנגנים עלו לבמה והוא הוביל אותי בידו לקדמת האולם. "אני לא מבינה..." מלמלתי.
הוא נעמד מולי, "תרקדי איתי?" שאל והושיט את ידו. הבנתי שזוהי עוד אחת מתכוניותיו המסתוריות.
הנהנתי ונעניתי לידו המושטת. צלילי פסנתר רכים ומוכרים ממנגינותיו של מוצרט החלו נשמעים בחלל הרחב ואליהם הצטרפו כינורות ענוגים.
רקדנו במשך דקות ארוכות. הופתעתי לגלות את תנועות רגליו המדויקות שלא אפיינו כלל את אופיו הקופצני. הוא הביט כל אותו ריקוד ממושך בעיני, ומידי פעם הגניב לי חצי חיוך. מחשבותיי נדדו ועצמתי את עיני. לא רציתי שהריקוד הזה ייגמר, לא רציתי שהוא ישחרר את אחיזתו מגופי ולרגע קטן בכלל לא רציתי לדעת מה הוא מתכנן, לשם שינוי, נהניתי מן הספק.
המוזיקה פסקה ושנינו נעמדנו ומחאנו כפיים לנגנים שחייכנו והנהנו כתודה.
הוא הניח את ידיו על מותניי וסובב אותי אליו.
"אתה קצת מלחיץ אותי, אתה יודע?"
"עוד לא התרגלת, מה?" שאל והעביר יד בשערי הלח.
הנחתי את ידי על כתפיו ונשענתי עליו, "אני במתח," אמרתי.
הוא התעטש וביקש סליחה. נגני הקונצרט החלו לנגן שוב. הוא שחרר את אחיזתו והלך צעד אחורה. עיני עקבו בקפדנות אחרי כל צעד ותנועה שלו. הוא כרע על ברכיו באיטיות וליבי הגביר את דפיקותיו ובטני התהפכה. גופי רעד ודמעות הצטברו בגרוני.
הוא הושיט את ידו ואחזתי בה חזק.
"זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה, את יודעת..." הוא אמר וצחק, "ואני לא אוהב את כל הנוסח הדבילי והישן של 'התנשאי לי'..." הוא עצר פעם נוספת ובלע את רוקו, "אבל מי אני שאשבור מוסכמות של גדולים ממני, הא...?"
צחקתי ודמעות ראשונות החלו זולגות על לחיי.
"אז... התנשאי לי?" שאל בקול רועד.
פרצתי בבכי ומשכתי אותו אליי, אני לא יודעת למה, אבל החיבוק שנתתי לו היה חיבוק מנחם ודמעותיי הפכו לבכי מתייפח.
***
אחרי חודש וחצי מצאנו את עצמנו יושבים זה לצד זה בשדה התעופה. לצדו עמדה מזוודה יחידה ועל גבו היה תיק גב לא כבד במיוחד. שתקנו. חשבתי לעצמי שאולי לא הייתי צריכה להתעקש כל כך להצטרף אליו. האווירה בנינו הייתה מתוחה כבר מאותו שבוע שלישי בהפלגה ההיא, אחרי שלא נעניתי להצעת הנישואין בחיוב. אני זוכרת ששנינו התיישבנו על הבמה ולא הבטנו זה בזה. הוא שאל למה, מה קרה, והאם הוא עשה משהו לא בסדר. הנחתי את ידי על ירכו ולא אמרתי מילה. לא ידעתי מהי התשובה. לא הצלחתי להבין מה חוסם אותי, מה מונע ממני לקפוץ אתו למים, מה מונע ממני לשחות אתו ביחד בחיים משותפים של בית ומשפחה עד הנצח. אחרי אותו הרגע נעמדנו וחזרנו לחדר. הוא פשט את חליפתו וחזר לג'ינס ולחולצת הטריקו. הוא ירד לקומה התחתונה וחזר ממנה כעבור שלוש שעות שיכור עד כלות. הפעם לא מאושר.
בשבוע שלאחר מכן הוא אמר שהוא נוסע להורים שלו שגרים שעה טיסה מאתנו. כיבדתי את החלטתו וידעתי שהוא זקוק למרחב הזה, לחופש, לניקיון שהוא צריך לעבור.
מספרה של טיסתו ויעדו הושמעו ברמקול והוא נעמד על שתי רגליו. נעמדתי גם אני, הא חיבק אותי חזק והשבתי לו חיבוק גם כן. הוא שחרר אותי ונשק ללחיי. "נהייה בקשר," אמר בקול רפה והפנה את גבו. דמעותיי פרצו ונשברתי לאיטי.
***
מאותו יום הרגשתי חלולה ומשותקת. משותקת בעיקר מהפחד. הפחד שלא אצליח להתעשת, לקום על שתי רגליי ולהמשיך בשגרת חיי. הפחד שאשאר לבד ולעולם לא אמצא אהבה כזו. למען האמת, ידעתי היטב שלא אמצא לי אהבה כזו. או אפילו דומה לה.
הייתי מהרהרת בכל יום מה הביא אותי לסרב לאהבה הגדולה הזו שהייתה בנינו. מה הביא אותי לגזור על עצמי בדידות, כעס, עצבנות ומרירות.
הייתי מקשיבה בכל לילה לאותה מנגינה שלווה של מוצרט. רוקדת לבדי, כמו כל דבר שעשיתי מעכשיו לבדי. עברו להם כמה חודשים עד שהבנתי מה אני באמת רוצה בחיים. לקח לי זמן כדי להבין איזו טיפשה הייתי שבמקום לחבק, אני שחררתי. שבמקום לאהוב הייתי עסוקה בכל כך הרבה דברים אחרים. שבמקום להתלהב ממה שקיבלתי, ניסיתי כל הזמן לטעום מהכול בחיים.
זה נראה כאילו היא עוזבת ולא הוא, אבל זרמו *~*
הסיפור מבוסס על השיר: מישהו פעם- עברי לידר.
למילים של השיר -יכול להיות שעוד אשנה כמה פרטים, אבל זהו הבסיס הגמור בעיניי -יש דברים שטיפה שיניתי מהשיר, אפילו לא שמתי לב... כמו זה שבשיר הם עוד לא ממש ביחד, ואצלי בסיפור הם כן... כבר שלוש שנים.. אשמח לתגובות ולסיפורים שלכם!
עוד כמה חפירות, כי אני חולה על זה!
-אף אחד לא הגיש וגם לא ממש נרשם לתחרות כתיבה האחרונה בנושא יום הולדת. זה לא נורא, אבל אני לא דואגת. אני יודעת שכולכם עמוסים, ולכן אתם תפצו אותי בפרוייקט "סיפור לכל שיר", נכון?! ;)
- הסקר "Writing Is Breathing הוא..." עוד פתוח, ואני אשמח שתצביעו בו! :)
- בקשר לסיפור בהמשכים- הרעיון עוד קיים ובוער בי. החלטתי להתחיל לכתוב אותו כשאגמור לקרוא את הספר "בונים סיפור/ יונתן יבין" וכשאסיים ללמוד בסדנת הכתיבה שאני משתתפת בה, לצבור יותר נסיון ולתרגל יותר. זה יקח זמן, אבל יש למה לצפות...
- עמוד הפייסבוק של הבלוג מחכה ללייקים שלכם, ואני רוצה להתחיל לעדכן אותו יותר ולהיות אתכם דרכו יותר בקשר, להתייעץ, להודיע, לבקש ולשאול, אז תבואו לבקר מידי פעם.
- מעכשיו, כל מנוי לבלוג יקבל לפני כולם הצצות ראשונות לקראת כל פוסט, לפני כוווווולם! הם יהיו רשאים לעזור לי מה יהיה בפוסט, מה להשמיט ומה כדאי להוסיף. עוד לא עשיתם מנוי?! ;)
באשר לקוראים שלי, גם אתם יכולים לקבל את מה שמקבלים המנויים, אבל אתם צריכים לבקש! D:
וזהו לבנתיים, שתהייה שבת שלום! אוהבת המון, המון, המון!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
