אֶרֶס עַצְמִי- סיפור בהמשכים

פרק שבעה עשר

נכון, זה אמור להעלות מחר, אבל יש לי חשק, אז מה זה משנה...?

פרק מפוצץ בפרטים חשובים, חדשים, שונים ומעניינים! הוא יחסית ארוך לקודמיו. אני אוהבת אותו נורא, מקווה שגם אתם! :)

תהנו

פרק שבעה עשר

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, מאי חזרה מבילוי עם דן לרגל ההודעה המשמחת כי יש סיכוי גדול שעומרי יבריא, הודעה שקיבלו לפני כמה ימים. היא סובבה את מפתחה במנעול הדירה, שערה לעצמה שאם תדפוק על הדלת לא תזכה לשום תגובה כל שהי, כמו שקורה בשבועות האחרונים.

להפתעתה גילתה על הספה את תיקה של הדר ואת נעליה מונחות ברישול על הרצפה.

היא פתחה בעדינות את דלת חדרה, הדר הייתה מקופלת בשמיכה העבה וישנה שנת ישרים, לפחות כך היה נראה הדבר.

היא חזרה בחזרה לסלון ותהתה לעצמה מה פתאום קרה שגברת הדר החליטה להגיע מוקדם לשם שינוי ולא באחת בלילה, מינימום.

היא חלצה את נעליה ופיהקה פיהוק ארוך, נחתה על הספה ועצמה את עיניה, מולה נשקפה דמותו של דן, מחייך ומאושר, דבר שלא הכירה מקרוב אצלו, שכן לרוב לא היה מרבה לשמוח ולהיות תחת הגדרות של אופטימיות ותקוות. היא אהבה אותו, היא ידעה את זה, במיוחד ככה, שהיא מגלה את הדן האמתי שרק עכשיו זכתה להכיר. והיא ידעה, שגם הוא אוהב אותה, חשבה לעצמה לאן המצב הזה ייקח את שניהם הלאה. למקומות טובים כמובן, קיוותה.

היא פקחה את עיניה, לפתע הבחינה בדבר שהונח על השולחן שלא שמה לב אליו קודם לכן. היא רכנה קדימה ואחזה את הקופסה בידה, מבטה הפך חיוור והמום כשראתה קופסת סיגריות ריקה ברובה, מונחת ליד שקית תמונות חדשות שצילמה הדר לאחרונה. ידה רעדה.

היא החלה פוסלת כל אפשרות שצועקת אליה שהדר חזרה לעשן, היא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא צודקת.

הדר תמיד הייתה בורחת לסיגריות כשהמצב לא האיר לה פנים, וכשלא מצאה כמעט שום דבר ששווה לקום למענו בבוקר, היא לא חשבה שהמצב היה עד כדי כך גרוע, והרגישה החמצה בליבה שהיא אינה יודעת מה עובר בליבה של חברתה הטובה ביותר.

היא סירבה להאמין שאחרי שהדר לא נגעה בסיגריות מזה שלוש שנים, תיפול לרגליהן שוב ותחשוב בתמימות שזה מה שיציל אותה מהמצב שלה.

מטומטמת, היא חשבה בליבה, אך לא על הדר, אלה על עצמה.

-

הדר הייתה לבושה ומוכנה ליציאה, היא הייתה דרוכה ומבועתת ורצתה להסתלק מהדירה כמה שיותר מהר. היא תכננה להיפגש עם יעל ולבלות איתה את רובו של היום במטרה להירגע קצת מהמתח לקראת השיחה עם יאיר בערב.

כעת הסתובבה בדירה בעצבנות יתר והפכה כל דבר שנתקלה בו בדרכה.

"תגידי לי? התחרפנת?! מה זה הרעש הזה?!" מאי יצאה מחדרה לבושה בפיג'מה ובשיער פרוע ושאלה אותה בנימה כועסת.

"סליחה ליידי, אבל יש דברים יותר חשובים מהשינה שלך!" היא אמרה לה בקול טרוד והמשיכה לחפש את מה שליבה חפץ.

"מחפשת את זה?" מאי אמרה לבסוף, מוציאה מכיסה את חפיסת הסיגריות אתה ישנה כל הלילה, אותה פחדה כל כך לאבד.

הדר הפנתה אליה את מבטה, היא התקרבה לעברה וניסתה לחטוף את החפיסה מידיה של מאי שמיד הוסטה לאחור.

"היית רוצה", מאי אמרה והתרחקה מהדר.

"מאי, לא מתאימים לי המשחקים האלה, תני לי זה", היא אמרה לה בנימה דורשת.

"לא עד שתסבירי לי מה קורה איתך!" מאי הרימה את קולה.

"מה זה אכפת לך בכלל?!"

"אכפת לי! את חברה שלי! ואני דואגת לך!"

"כן, אני רואה..." הדר אמרה בזלזול ופנתה ללכת.

"שוב את בורחת לעולם משלך ורק אלוהים יודע מה את עושה כל היום!" היא הלכה אחרייה, חפיסת הסיגריות עוד בידה.

"שוב," הדר אמרה ופנתה חזרה היישר לפרצופה של מאי, "זה לא באמת אכפת לך. את יכולה להיות עם הדן הזה שלך כמה שאת רוצה, לי זה לא מפריע, אבל אל תתפלאי שאני מוצאת אנשים קצת יותר נחמדים ממך!" היא אמרה וחטפה מידה את חפיסת הסיגריות.

מאי נשארה עומדת, דוממת, היא רתחה מזעם, אבל הרגישה שכל מילה נוספת שתוציא מפיה רק תחמיר את המצב יותר ויותר.

הדר עשתה דרכה לכיוון היציאה, לקחה את תיקה התלוי על הקולב הסמוך, היא יצאה וטרקה אחריה את הדלת בחוזקה שהרעידה את הבניין כולו.

"רק אל תבואי לבכות לי אחר כך כשהיעל הזאת תעזוב אותך!" מאי צרחה אחריה ודמעות פרצו מגרונה, שטפו את פניה.

***

הדר הציצה בשעונה. היא חשבה לעצמה כמה אופייני לאיר לאחר. ואיך ללא כל בושה הוא מעז לעשות זאת. היא נאנחה וניחמה את עצמה בכך שעבר עלייה יום קליל ורגוע עם יעל כבר מהבוקר. איך שיעל תמיד מצליחה לרומם את רוחה ולהצחיק אותה, היא ידעה שיש לה מזל גדול שפגשה את יעל, במיוחד בתקופה הזו ובזמן הזה, ונטתה להאמין שלא במקריות פגשה בה.

היא הביטה סביבה, מנסה לחשב בראשה כמה זמן לא ביקרה במקום הזה. הפארק הגדול והירוק, הרחב והשקט. אותו פארק ששימש עבורם כנקודת אמצע בה נפגשו לפני בילוי משותף ומנעו בכך הגעה מיותרת של אחד משניהם לדירתו של האחר.

הפרחים עדיין נשארו מרהיבים ביופיים, ריח הניחוח הצח עוד עמד באוויר וילדים שיחקו בכדורים על הדשא, או בהקפת הפארק על אופניים.

היא הביטה לימינה וראתה את דמותו של יאיר מתקרבת לעברה. ליבה נצבט בחוזקה והיא השתדלה שלא לשדר את הסערה המשתוללת בתוכה.

הוא נעמד מולה ולא אמר מילה. היא הרשתה לעצמה להביט בו דקות ארוכות ולתת לעצמה לטבוע לכמה רגעים בפניו.

היא התנערה ממחשבותיה, היא ידעה שלא תוכל להמשיך להיות בלעדיו עוד הרבה זמן, אבל הכאב שהשאיר בה לא הותיר בה אפשרות אחרת. לא הייתה מוכנה לסלוח לו בכזאת קלות. אם בגד בה פעם אחת אין לדעת עוד כמה פעמים יחזור על מעשה זה. היא פנתה לשבת על ספסל העץ שעמד מאחוריהם, מותירה אותו לעמוד לבדו.

הוא התיישב סנטימטרים ספורים ממנה, "מה שלומך...?" שאל אחרי דקות אחדות של שקט מצדם.

"נהדר! מעולם לא היה טוב יותר! תודה שאתה שואל, איזו אכפתיות..." היא אמרה בנימה צינית תוקפנית שאפיינה אותה כל כך.

הוא השפיל את מבטו לאדמה וגירד את ראשו.

"שמע, יאיר. אם יש לך מה להגיד- לך על זה. אבל אל תשאל לשלומי, אני לא זקוקה לדאגה שלך", היא הוסיפה ותלשה עלה מהעץ הירוק שעמד מאחוריהם והחלה קורעת אותו באצבעותיה.

"אני באמת לא יודע מה עבר לי בראש", הוא החל לומר, "אין לי תירוצים ואני מבין כל טיפת כעס ואכזבה שיש לך כלפיי..." הוא הרים את מבטו לעברה, אך הדר הייתה שקועה בבהייה בנוף הניצב מולה.

"עשיתי טעות שאני מתחרט עלייה כל כך, המחשבה שפגעתי בך ושגרמתי לקשר שלנו להסתיים ככה משגעת אותי... ואני מצטער. כל כך מצטער..."

הדר המשיכה בשתיקתה, היא ידעה שזה מה שתשמע מפיו. את החרטה והסליחה, ולא ציפתה למשהו שונה. היא לא ידעה מה יקרה בסופה של השיחה. פחדה להישבר למילותיו שתמיד שבו אותה כל כך, וגל של בלבול הציף אותה.

כשהבין שהדר לא מתכוונת לפצות את פיה, קם מספסל העץ ונעמד מולה, היא לא הרימה אליו את מבטו. הוא כרע על ברכיו והביט בה, "אני עדיין אוהב אותך הדרי..." הוא אמר בקולו הנעים שכל כך אהבה.

היא סובבה את ראשה לעברו ודמעות נצצו בעיניה, הוא הושיט יד לפניה אך נדחה מיד על ידה.

"אתה יודע יאיר...? אם יש משהו שלמדתי בכל התקופה הזו, ואני אפילו מרשה לעצמי להודות לך על כך, הרי זה שאנשים באים והולכים, משנים אותנו וגורמים לנו להרגיש כל כך הרבה דברים בכל כך מעט זמן," היא מחתה את דמעותיה ונעמדה על שתי רגליה, כעט הביטה בו מלמעלה, "אתה, יאיר, הראית לי שגם אני מסוגלת להתאהב ולהראות אהבה, גם אני מוכנה להקריב למענה כל כך הרבה, וגם אני הייתי עוד אחת ממיליוני נשים שנפלה למילותיו הזולות של גבר..."

שאלות רבות הציפו את מוחה, אך מנעה מעצמה לשאול, היא ידעה שכל משפט נוסף רק יגביר את הרגשות המעורבים שבוערים בה והעדיפה לשתוק, למנוע מעצמה סבל.

הוא נעמד מולה והביט בה, "אם את חושבת שקניתי אותך במילים זולות הדר, זוהי כבר בעיה בפני עצמה, כי אני מודה, התנהגתי כמו ילד. נתתי לעצמי להיסחף ולהתבלבל בלי לחשוב יותר מידי. אני מקווה שתצליחי לסלוח לי יום אחד, ושתביני שלא הייתה כמוך ולא תהייה", הוא חתם לבסוף.

היא הרגישה חולשה בכל גופה. תמיד הצליח יאיר במילותיו להשכיח ממנה את כל הכעס והעצב, אך הפעם המצב היה כל כך שונה. היא מראש ידעה שלא תוכל למחול לו ולחזור לזרועותיו. כל כך היה לה קשה להתאהב, אך לא רצתה לראות בו כאחד ויחיד ולכבול עצמה אליו.

רצון עז להכות בו בשני אגרופים, לצעוק ולצרוח, עד כמה שהאמינה בו, כמה שסמכה עליו ואהבה אותו, על שהיה עבורה אהבתה האמתית הראשונה, בער בה. אך במקום רק לקחה אוויר לריאותיה, "להתראות, יאיר", היא אמרה לבסוף ופנתה ללכת משם.

הפעם לא ניסה יאיר לתפוס בידה.

***

אני חושבת שהחלטתי. זאת אומרת, אני מאוד מקווה שהחלטתי, אני חושבת שאחרי חמישה חודשים של בלבול, ושבועות ספורים של הר געש בתוכי, הגיוני שאקרא לזה החלטה.

אני מודה, זה מרתיע, אפילו אותי, אפשר להגיד שדברים מהסוג הזה לא הרבו לקרות לי בעבר, אם בכלל, והלוואי הייתי יכולה לשייך את ההחלטה הזו תחת מונחים של "טייניג'רית מתבגרת", אבל לעזאזל, אני עוד מעט בת עשרים וחמש, לא חמש עשרה.

מה אעשה עם ההחלטה הזו? אני מניחה שאפסיק לאגור בתוכי את כל הרגשות שלי והמחשבות שלי, לאנשים כמוני זה לא עושה טוב.

לומר שזה היה קל? כמובן שלא, אבל החיים רק פעם אחת, ואם לא תגיד את מה שעל ליבך היום, לך תדע מה יקרה לך מחר.

אבל איך בדיוק אני אמורה לעשות את זה?

איך אצליח להסתכל בעיניה ולהגיד לה שאני מאוהבת?

מה יהיה עם מאי והדר?! הן בתקופה נוראית, חבל... חברות כ"כ טובות :/ (מוחעחעחעחעח).

יאיר והדר, מה אתם אומרים? מסכימים עם הדר, או שהייתה צריכה לסלוח לו ולהפסיק להתגעגע כל כך?

והקטע הכתוב... טוב. זה דיי ברור כבר, כמה כבר עלו מי כותב ועל מי... ולמי שהיה בספק- שימו לב....................

יעל כותבת אותם על לא אחרת מאשר... הדר.

הלם? לא הלם? החלטה שלכם :O

אז מה נראלך שיעל תעשה?! מה יהיה איתן...?

פרק הבא ראשון/ שני P:

תגיבו,

אוהבת,