עבר שבוע מאז הסיפור האחרון, זה נראה לי מתאים להעלות סיפור חדש עכשיו :)

אז, המשימה שלי הייתה לכתוב סיפור בהשראת תמונה, אני חושבת שיצא לא רע, וגם התמונה משתלבת ממש יפה, תראו אותה בסוף.

אמממ.. היום יש לי יומולדת לועזי, 16 ! קלילילילילילי ! מזל טוב לי! D:

תהנו

לעוף/ לאמפי

"ג'ק? הרגליים שלי מתחילות להפסיק לבצע פקודות, מתי כבר מגיעים?!" היא מתלוננת באוזניי בעצבנות וגוררת רגל אחר רגל בכבדות.

"בחיי, מרי! לא ידעתי שאת כל כך עצלנית!" אני מצחקק, והיא בתגובה פולטת אנחת ייאוש קלה.

אחרי דקות קצרות של שקט, אני מעורר מחדש את תשומת ליבה, "רואה את הבקתה ההיא?" אני שואל אותה ומצביע אל עבר נוף קסום מולי.

"כן! כן! אני רואה, זאת היא נכון? נכון זאת היא? בבקשה!" היא כמעט ומתחננת, טיפה מתלהבת.

"כן",  אני עונה לה, "זאת היא".

***

במשך תקופה ארוכה הייתי עבורה לא יותר מאשר משרת עלוב שמנקר סביבה מבוקר עד ליל, מקיים את כל דרישותיה. הייתי רגיל לקרוא בשמה המלכותי, גברתי, נסיכתי, ועד שהצלחתי להיגמל מאותם שמות עבר פרק זמן ממושך.

הייתי רגיל להסתכל אל תוך עינייה בזמן שהשתחוותי לפניה, בזמן שהקשבתי בדריכות לבקשותיה, בזמן שהייתי חולף באיטיות על פניה.

היא הנערה היפה ביותר שפגשתי בחיי, ואני די בטוח שהיה ביותר שקיימת.

עינייה התכולות, העמוקות, הדוקרות... שיערה  החום כאגוז מדיף ממנו ריח מתקתק של דבש... עורה רך כמשי, שפתייה אדומות כיין, וחיוכה התמים, הפשוט... נלכדתי בקסמיה.

אל הארמון הגעתי כבחור צעיר, ללא כלום. הורי מתו מהמגפה שהשתלטה על הכפר שלנו, המיתה מאות תושבים, מבוגרים, נשים וילדים, את כולם. נאלצתי להרחיק אל העיר הגדולה, לחפש עבודה.

עם בגדים בלויים וללא השכלה התקשיתי למצוא תעסוקה טובה, עד שהגעתי לאותו ארמון מפואר, ארמון הנסיכה. תחילה הייתי נוהג לנקות מידי שבוע כמאה ועשרים חדרים המפוזרים במגדל העצום הזה,  לכסח דשא ירוק וחי אך לאחר כמה חודשים טובים, כשכמעט אפסו כוחותיי, פיטרו את המשרת הראשי, לואי, נכנסתי אני לתפקיד, התאהבתי.

אני מניח שהיא התאהבה גם בי, בחזרה.

סיפרתי לה על חיי, היא סיפרה לי על שלה. מסתבר שאפילו לנסיכות יפות שכאלה יש חיים לא ממש קלים, וזה פשוט נורא להתלבט איזו שמלה ללבוש לכבוד ארוחת צהריים משפחתית שתתקיים בשבוע הבא...

הייתי מרדים אותה בלילות, מסתובב איתה בחצר הגדולה בימים, מנגן לה שירים על חליל צד שהכנתי, קוטף ומחבר לה זירי פרחים.

עד שהיא בסוף הייתה מוכנה, לקום וללכת, להשאיר מאחור לגמרי את הכול.

***

אני פותח בעדינות את דלת הכניסה החורקת לבקתת העץ הישנה, הדבר היחיד שנשאר לי כזכר מהורי, ממשפחתי שכל כך אהבתי.

היא מהלכת לה בפנים, נוגעת ביריעות העץ, שואפת לריאותיה את ריח העובש והאבק. על האדמה מונחים שני ריבועי חציר, מעדר ומטפחת אדומה.

"זה מאוד...", היא מתחילה לומר.

"מאוד... מה?" אני דוחק בה.

"כפרי כזה, אתה יודע..." היא אומרת ומעקמת את פרצופה.

"הגיוני..." אני משיב לה ומתיישב על אחד מריבועי החציר.

היא מתיישבת על הריבוע השני, לוקח לה זמן עד שהיא מתמקמת בנוחות.

אנחנו בוהים בחלל שסביבנו.

"פה הם מתו...?" היא שואלת בעדינות, ואני עונה לה שכן, לפני שמונה שנים.

היא מוציאה את לשונה לאות גועל, ואני רק מצחקק לי.

אף פעם לא הכנסתי מישהו לבקתה, מלבד הורי ואני עצמי, אף אחד לא נכנס, אף אחד לא נגע. תמיד הבקתה הייתה קדושה לי, במיוחד אחרי מותם של אמא ואבא. הייתי מגיע מידי אביב, מנקה קצת, מסדר, אך את אותה מטפחת אדומה, ואותו מעדר חלוד מעולם לא הזזתי, מאותו היום בו ראיתי את שניהם מוטלים ללא רוח חיים.

אבא היה חקלאי, אמא הייתה אופה, תמיד היה מה לאכול, תמיד הם דאגו לאחרים מלבד לעצמם. פתאום אני כל כך מתגעגע...

"על מה אתה חושב?" היא קוטעת את מחשבותיי.

"סתם... מהרהר, בואי, עוד לא הראיתי לך את הנוף", אני מושך אותה בידה, עוזר לה לקום מערמת החציר שנדבקה קלות לשמלתה. אנחנו מפלסים דרכנו בתוך דשא גבוהה מלא חיים, עומדים כמה מטרים מאחורי הבקתה.

לנגד עניינו נשקפים הרים ירוקים, פרחים צבעוניים, ציפורים חותכות במהירות את השמיים.

"וואו!" היא מתפעלת, "זה ללא ספק המקום היפה ביותר שקיים!" היא מתלהבת ונושמת לריאותיה את אוויר ההרים הצח.

"זה לא הכול", אני משוויץ, מצביע מטה. פתאום היא שמה לב ששנינו עומדים על צוק, מתחתינו ים כחול, נוצץ קלות מקרני השמש הלוהטת.

אותו חיוך רחב ותמים מתפשט בין שפתייה, היא עוצמת את עינייה, פורשת ידיה, נותנת לרוח להעיף את שיערה לאחור, שמלתה נדבקת לגופה, ואני מתבונן בה לכמה רגעים ואחר כך מחקה את תנועותיה.

היא צוחקת ומביטה בי, "רוצה לקפוץ?" היא שואלת אותי בביטחון.

"הא?! את רוצה לקפוץ?! מ..מה?! " אני המום.

"כן! למה לא?!" היא שואלת ומשירה מבט מטה.

"לא יודע..." אני מהסס, "את נסיכה כאילו?! נסיכות לא קופצות!" אני מנסה לחבר בפנייה את חלקי ההיגיון.

"אני לא נסיכה יותר". היא משיבה לי נחרצות, "בחרתי בך! ברחתי איתך! אם אני נסיכה, אז הנסיכה שלך", היא אומרת בחיוך ונושקת ללחיי.

אני מאדים, ליבי פועם בחוזקה.

היא מצביעה לאחור, ומסמנת בראשה שאבוא אחרייה, אנחנו חוזרים לבקתה, אני נותן בה מבט תמוהה, לא מבין מה היא עושה.

היא פושטת את שמלתה, מניחה על חתיכת ברזל התקועה בקירות העץ.

אני פשוט את חולצתי, מפשיל מכנסיי.

בריצה קלה וצחוק מתגלגל חוזרים לראש הצוק, לוקחים נשימה עמוקה, ארוכה, אני מביט בשתי עינייה, לא יודע במה זכיתי שהיא כאן איתי.

אנו מחייכים זה לזה, פורשים כנפיים, רוצים לעוף, לברוח, לשכוח, רק ליהנות, רק לשמוח...

וכמו שני נערים משוגעים,

סופרים עד שלוש,

ובבת אחת קופצים.

תגובות ייתקבלו בברכה ;)

כמו שאמרתי, היום מומולדת לועזי (העיברי ביום שישי בעזרת ה'),  

ומחר בגרות במתמטיקה, אז שיהיה לי מזל טוב ובהצלחה D:

ו.. זהו.

המשך יום טוב,

אוהבת