בוקר טוב חברים

הנה הסיפור לפניכם מחובר כגוש אחד, מסודר, אחרי טיפול בשגיאות מקלדת, ללא תמונות באמצע או הארות שלי,

תודה רבה לכל מי שהגיב בכל התהליך בשבלבים של כתיבת הסיפור :)

זה הסיפור הראשון שהכנסתי את עצמי בפנים, לכן יש המון סימני שאלה במהלך הסיפור. מה לעשות ? כזאת אני D:

אז בלי לחפור יותר מידי, שיהיה חג עצמאות שמח,תהנו,

לאמפי.

שקרים/ לאמפי

"אולי אני לא האדם שכולם חושבים שאני", היא כתבה במכתבה, "אני לא רוצה לאבד את שפיותי, את חיי, אני מפחדת ללכת לאיבוד, למצוא את עצמי פתאום לבד, לראות איך אני נאכלת במערבולת הזו, מערבולת של שקרים.

אני מקווה שיום אחד את תסלחי לי, ששיחקתי עם מה שהיה ברשותי. שהצלחתי לבנות, לתקן, ובן רגע אחד לחבוט בהכל בשני אגרופים, לתת למגדל הגדול, המפואר, לקרוס תחת עינינו.

לקחו ממני את האושר, קטפו ממני את האהבה, נשארתי פגועה, חרוכה, מבולבלת, מיואשת.

לקחו ממני את האוויר לנשמתי הנקייה, את היופי שבשקט, את התמימות שבדמעות,

אל תתני שייקחו לי את ליבי, את מה שנותר, את מה שמחייה אותי, ולא משנה לי שהוא שורף אותי, האמת, התרגלתי.

אל תתני לי פתאום ללכת, רק כי אני לא האדם שכולם חושבים שאני, רק כי אני נסחפת למערבולת של שקרים..."

היא שמטה את העט מידה וקיפלה את הדף לארבעה חלקים שווים, דחסה אותו במגירה העליונה שבחדרה וצנחה על מיטתה.

פתאום, הכול היה נראה לה שונה. התקרה הלבנה נראתה כעת לבנה עוד יותר, הקור שנשב דרך חלון חדרה היה כעת מקפיא יותר, עינייה היו כבדות, גופה נחלש. היא עצמה את עינייה, הקטנות, הבוחנות, שרואות את הכול מהכול, שדמעו והאדימו, הזרימו מים על לחייה כמעין נחל נובע, היא נאנחת.

הדממה, נהייתה יותר רועשת, ליבה צועק בתוכה- 'שקט!!!', היא שומעת "בום" ומיד מתרוממת.

ליבה דפק בעוצמה, בום אחר בום, נשימה אחת כבדה.

חלומות. כולם חולמים, לא תמיד מצליחים לשכוח, רק העמוקים ביותר, החשובים ביותר, הכואבים או המשמחים ביותר נחרטים על הלוח של הלב.

היא התעוררה מבוהלת וזיעה קרה בצבצה על מצחה, השעה שעת לילה מאוחרת, הרחובות שקטים, כל האורות בבתי האנשים כבויים, הרוח שנשבה כל הלילה אל תוך חדרה חדלה ממעשיה, נעשה לה חם. השעון תקתק, שנייה ועוד שנייה, דקה ועוד דקה, היא צורחת לעצמה עמוק בתוכה "לא!!!", מכסה את פנייה בשתי ידיה, יודעת, שעוד מעט תזרח לה שוב השמש, הציפורים הישנות יפצחו בשירה, יתחיל יום חדש, יום מלא בשקרים.

***

היא פוקחת עין אחת וזורקת מבט אל עבר שעון המחוגים שתלוי על הקיר. אין לה כוח לצאת מהמיטה, נעים לה עכשיו כל כך, אין לה כוח לקום שוב אל אותו עולם משעמם, מתסכל, כואב. היא מעדיפה לכסות את כל גופה בשמיכה החמה, לעטוף את ראשה ולא לקום. בעצם אף פעם.

מבחוץ חודרת אל תוך החדר שמש צהובה ועגולה, שולחת את קרניה, מאירה את החדר החשוך. היא גוררת את שתי רגליה באי חשק מייגע אל חדר האמבטיה, דמותה הנשקפת אל מול עינייה דרך המראה מעוררת בה רגש לא מוגדר, מן רחמנות, פטאטיות, לגלוג. המים הקרים שותפים את פנייה, שכעת, נראו רעננות יותר, אך עוד עצובות, תמיד הן עצובות.

היא מברישה את שיערה, מסדרת אותו בקוקו נמוך, מורחת על פנייה איפור. מייק- אפ, שיסתיר את קמטיה מחוסר השינה. סומק, שיחזיר קצת חיים ללחייה. שפתון ורדרד, שייתן לשפתיים היבשות והעצובות קצת ברק, עיפרון שחור, רימל, אולי הם אילו שיצליחו להפוך את עינייה לקטנות עוד יותר, אולי הם אילו שיאפשרו לה לא לראות היום כלום, לא את האנשים, לא את הכעסים, לא את הרגשות, לא את הכאב, מהלך לה בין הרגליים.

ולפני שהיא יוצאת מהבית, היא לא שוכחת, חס ושלום, להדביק חיוך מזויף, חיוך גדוש בשקר.

***

רק שעות מעטות מכל אותן שעות היום, היא מרשה לעצמה לדמיין. להקשיב למוזיקה שהיא אוהבת, אותה מוזיקה שמכניסה אותה לעולם אחר, שונה מהמציאות אליה מתעוררת בכל יום. היא בוהה בכביש המהיר תחת גלגליו של האוטובוס הדוהר, מחשבותיה איטיים, לא מציאותיים, שאפתנים. רק שעות מעטות מכל אותן שעות היום, היא מרשה לעצמה לדמיין. לדמיין שהיא עושה את מה שהיא אוהבת, לדמיין שהיא חופשיה, שמחה, לא מודאגת.

לדמיין שיום אחד... יום אחד הכול יהיה מושלם. החיוך שעל פנייה ישקף מציאות, ההנאה שבחיים תפגוש גם אותה, החלומות הכי גדולים שלה, וכל דבר שאי פעם רצתה- יתממש, יפתיע, ישכיח ממנה את כידוני העצב שננעצו בליבה, את הדמעות שפרצו, שלא נתנו לה רגע אחד של שקט. רוקנו ממנה את הכוח.

היא לא מבינה מה העניין, הרי הכול כל כך רחוק, ובשבילה, בלתי אפשרי, אך היא ממשיכה לקוות, שהאמת תדפוק בדלת, תכניס מכות לכל השקרים.

***

היא מתיישבת במקומה בכיתה, השולחן האחרון מימין, ליד החלון. הרוח הדקה שנושבת פנימה מצננת את מחשבותיה, מרעננת את נשימתה. היא סורקת את כל התלמידים היושבים בכיסאותיהם, חלקם מקשיבים בדריכות למורה, לא מוכנים לפספס אף מילה. חלקם מרוחים בשעמום על הכיסא, משרבטים על מחברתם הפתוחה לפניהם, סופרים את הדקות לסיומו של השיעור המייגע. חלקם מניחים ראשם על השולחן, אולי ויצליחו להירדם.

לפתע, כל התלמידים מתעוותים, כולם נראים בפניה כמו כתמים, והם מתחלקים לשלוש קבוצות. היא מזקפת, ומבחינה, קבוצה שחורה, לבנה וורודה.

לאט, לאט היא מתחילה להבין, איך האנשים שפגשה בחייה מתחלקים לקבוצות, את מי שהיא לא סובלת, הייתה מעדיפה שלא לפגשם בכלל, הקבוצה השחורה. את מי שמעולם לא הכירה, רק את שמם ידעה, ומידי פעם זורקת היא אליהם, או הם אליה בוקר טוב, או ביי חטוף, הקבוצה הלבנה. ומעט אנשים צבועים בוורוד, אותם אנשים שהיא כל כך אוהבת, מעריכה, רוצה אותם תמיד- קרוב אליה.

ולפעמים, כתם ורוד הופך לשחור, או שחור ללבן, או ורוד ללבן וכן הלאה, כמעין מעגל שאין לו סוף. ואולי עברו מעצמם קבוצה, אולי היא עצמה העבירה אותם. ובין רגע כולם הופכים לכתמים אדומים, כולם נהיים בעיניה, מושחתים, פגומים, זייפנים, כולם שקרנים, כולם מרומים.

הצלצול נשמע, כל התלמידים עפים במהירות מכיסאותיהם, משאירים מאחור כלי כתיבה פזורים, מחברות פתוחות, ספרים פתוחים, אפילו לא על העמודים הנכונים. המורה בורחת יחד איתם, כמשאירה צאן ללא רועה.

היא נשארת לבד.

היא פותחת את המחברת שמונחת לפנייה, דף שורות ריק, שולפת עט מקלמרה- וכותבת. מחברת לעצמה תמונה מורכבת. חושבת איך לאסוף את אלפי החלקים.

"אנשים מסתכלים עליי. מה שהם רואים, החיוך, הצחוק, הפנים המוארות, כל כך נוגד את מה שקורה אצלי בפנים... הם לא מתארים לעצמם שבתוך חדרי הלב, במעמקי הנשמה- עולה על גדותיו העצב, הייאוש, האכזבה.

הם. הם אלו שגורמים לי לאבד משפיותי, לרצות להיכנס תחת השמיכה ולא לצאת ממנה לעולם, הם אלו שבניהם אני הולכת לאיבוד, שביחד איתם אני נשאבת למערבולת השקרים אין סופית.

אני מקווה שאת סולחת, ששחקתי עם מה שהיה ברשותי, שהצלחתי לפרק מה שבניתי. מה שאנחנו בנינו.

לא את זו שלקחה ממני את האושר, שבגללה נשרה ממני האהבה, לא את זו שגזלה ממני את נשמתי, להפך, גרמת לה להיות נצרכת עוד יותר בחיי.

ולא, לא בגללך שורפות עיניי מדמעות, לא בגללך הלב שלי, השרוף, השבור, הפגוע, כמעט ונגזל ממני.

אני רואה, אני מרגישה, איך שאת לא נותנת לי ללכת, למרות שסיבות כבר יש לך ממזמן. ואני רואה את עצמי מאשימה את כולם, את כולם, מלבדך.

מאשימה את השקרים, שפגעו ולקחו, ששרפו ושברו, שריחקו, כל כך ריחקו.

הכל בגללם, שקרים רצופים, שקרים ארוכים,

זה הכול בגללה, בגלל שרשרת השקרים..."

"היי..." היא שומעת קול קרוב, לא הבחינה לפני כן בדמות שעומדת מולה. היא ממהרת לסגור את המחברת ובתוכה אותו המכתב ללא נמען, ללא מוען, אותו מכתב שלעולם לא ייתנן, אותו מכתב שתשמור תמיד קרוב לליבה, האמת היחידה שיש בחייה.

היא מרימה את מבטה, נושכת את שפתייה.

האירוניה.

"מה את עושה?" היא שואלת אותה, מתיישבת מולה.

"סתם... מעתיקה מהלוח", היא ממהרת לענות ולזרוק מבט חטוף אל הלוח הלבן, גדוש במילים מבולגנות שכלל לא הצליחה להבין. ושוב היא נופלת לרגליו של השקר.

"הא..." היא מראה סיפוק קל מהתשובה שלה, נשענת על אותו הכיסא עליו התיישבה, לוקחת עפרון הזרוק על השולחן שלצידה ומקשקשת על חתיכת דף, שרבוטים חסרי משמעות. לא פעם ולא פעמיים תהתה לעצמה מה היא נוהגת לכתוב לעצמה ברגעי תסכול, כאב, או סתם שעמום מעייף. וכעת, שראתה שהמקסימום שהיא משרבת זהו שמה, נאחה בליבה אנחת בוז קלה.

היא נשענת בחוזקה על אותה המחברת, מפחדת שמה תפתח מעצמה, תשפוך את תכולתה, את אלפי המילים, עשרות השורות.

" את נראית קצת עצובה... מה יש לך? הכול בסדר?", היא שואלת אותה, מפסיקה לקשקש על אותה חתיכת נייר.

והיא, בוהה באותה פיסת נייר, עלייה מתנוסס שמה שלה. של זאת שמולה. ומתחילה להיכנס לעולם ללא מוצא של מחשבות.

מכול אותן השאלות שנשאלה בחייה, שהופנו אליה, הייתה אחת ששנאה מכולן.

הכול בסדר?

הכול בסדר?

הכול בסדר?

כמעין הד שמהדהד בראשה, טורד את מנוחתה, גורם לתכולת גופה להתהפך, להתערבב, לזעוק, לפרוץ החוצה.

מכול אותן השאלות שנשאלה בחייה, שהופנו אליה, הייתה אחת שלא הייתה מצליחה להשיב עלייה. להשיב עלייה באמת.

ובכל פעם ששאלו אותה אם "הכול בסדר", יעדה שתכף תפלוט משפט חרוץ, ענייני וקצר; "כן. אני סתם עייפה...", ויש אנשים, בדרך כלל אותם כתמים לבנים, שמאמינים וממשכים בדרכם. ויש אחרים, הכתמים הוורודים, שיביטו אל תוך עינייה, יחזרו דרכן אל תוך ליבה המחורר מחיצי השקרים, שלא יאמינו. וידרשו לדעת, ידרשו להבין, למה על פנייה הבעה עצובה, חיוך חתוך, עיניים בוחנות. אותם כתמים שהיא כל כך אוהבת, מבינים שהיא משקרת, אבל היא כבר מומחית בעסקי השקרים, ובלב חצוי נאלצת לשקר גם להם, למי שבאמת אכפת. למי שבאמת עשוי לעזור, זורקת מילה, סוגרת עניין. ולא ממשיכה לתת להם לחקור, שלא יגלו. אסור שיגלו.

ובכל שקר נוסף, הלב מתפורר עוד טיפה, הנשמה זועקת אל תוך מוחה שהיא עצמה גוזלת את האושר הפרטי שלה.

ובכל שקר נוסף היא מחדירה לעצמה זריקת הגיון, מלאה בחומר קריר ונעים שמחלחל אל תוך גופה, ומטפס עד לראשה, אומר לה שהיא לא לבד. היא לא היחידה שמרמה.

כולם משקרים, כי כולם אבודים. כל אחד רוצה להגיע לפסגה, ובדרכו רומס ערימות של אנשים שגם הם במרוץ הזה של החיים. הוא נושא על גבו אלפי זיכרונות, שברי מחשבות ורגשות מסובכים, משקיף אל על, לעבר מטרות קפואות שמחכות שיגיע, יחמם, יפשיר את הבלתי אפשרי.

ואתה נלחם בכל מי שמפריע לך בדרכך, משקר, יודע שזו טעות, פועל לפי הראש ושוכח מהלב, או מקשיב לקול שתוכך מדבר משתיק את גלי ההיגיון.

אתה משקר את כולם, כולל אותך, במטרה להגן עלייהם, אך אתה מזניח את עצמך.

כבול בשרשראות כבדות המורכבות מאלפי שקרים, הן כובלות את ידייך, את רגלייך, מכבידות על ליבך.

וכאשר שקר מתגלה, והוא יתגלה, אתה נכנס למערבולות חדשות של חיים והישרדות, משחרר לחופשי את שרשרות השקרים שמתנתקות מהגוף, ואתה מרגיש קליל, כמסוגל לעוף.

היא עוד בוהה בחתיכת הדף, בשמה, של זאת שמולה. רוצה לקרוע אותו לאלפי חתיכות, להתחיל לבכות, לפרוק מתחים, אך היא נשארת דוממת, מרימה את המבט, בעיניה לא מעיזה להביט, חושבת שוב כמה גדולים, מאיימים, מפחיד חם אותם השקרים, והינה ממש היא שוב רואה אל מולה, חץ שקר חדש שינעץ בליבה.

ואולי תקראו לה שקרנית, בשביל עצמה היא אמת, מצופה בקליפות עבות וקשות של שקרים.

"כן..." היא עונה, "אני בסדר".

הבעיה בשקרים, שזהו עולם לא נגמר...

יש תמונה מתאימה יותר מזו ?