פשוט, אני.

פעמיים הייתי חשובה מספיק לזה שיגיעו עד אליי במיוחד,

זה חימם לי את הלב.

דיברתי עם המטפל על זה,

הוא שאל אם הבחנתי שאנשים שמים לב אליי,

ואז פתאום הבנתי שאולי לא?

גם עכשיו, אחרי שהוא אמר את זה, אני עדיין תולה את תשומת הלב / ההבחנה בי בסתם מקריות של התקלות באנשים נחמדים בצורה קצת יוצאת דופן, לשמחתי.

דיברנו על החיבור שכנראה גם אחרים הבחינו בו,

ואני תהיתי לאן כל זה נעלם.

חבר אמר משפט שאני מקפידה לחזור אליו,

כדי לעבד ולאבד את ההתעלמות לפני שבועיים.

אני כל כך מודה על הזכות, החברים המסוימים,

הלוואי שישארו בחיי לתמיד.

וגם אם לא, תמיד אעריך על כך.

המצב עם אהבתי משתפר,

הודות לו עצמו, הוא אדם מדהים. ואולי כי אני באמת מנסה לשחרר סופסוף?

המטפל שאל מה בעצם מונע ממני לשחרר/מה מניע את החיפוש אחריו,

וכנראה שזה הרצון שכולם יאהבו אותי כל הזמן.

אני לא יודעת למה זה כל כך חשוב לי,

זה גם משפט ששני חברים הזכירו, בהקשרים שונים, לגבי תחושותי כלפי אנשים שונים - אני זו שמייחסת חשיבות לדברים המסוימים, אחרים לא בהכרח מתייחסים באותה חשיבות כמוני.

לשאוף, לנשוף, להירגע.

שבת שלום