פשוט, אני.

אז, ג'ון דו?

"היי, זה ג'ון."

כאילו שלא היה לי ברור שזה אתה, מההברה הראשונה.

כל כך טוב לשמוע אותך פתאום,

ואת הסיפור והצחוק המתגלגל שלך,

ואיך החמצתי אותך, סוג של החמצה כפולה.

אנחנו יכולים לחזור להיות ידידים מבחינתך, התגברת,

והמשך השיחה קצת העיד שלא? (ושוב אני תוהה אילו ממילותייך אמיתיות).

"ומה את רוצה ממני, בעצם?"

אני לא יודעת,

אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי אז בטח שלא ממך.

אני לא רוצה להיות היא,

אני רוצה להיות טובה,

ולא להישבר ברגעים שהגעגוע מציף אותי.

אבל לפעמים אני כן רוצה להישבר, אני כאילו מתכננת את השבירות האלו מראש, אם להיות אמיתית עם עצמי.

-

ומצד שני,

אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיך,

אבל גם לא יודעת אם אוכל אי פעם לתת לך את מה שאתה צריך. 

אולי זו הסיבה שאני מחבלת באופן חצי מודע ב"אנחנו"?

חצי מודע, כי אני חושבת שאני לא עושה את זה בכוונה כדי לפגוע בנו,

אבל זה נובע מהיכנשהו בתוכי.

אני אוהבת אותך,

אני אהיה טובה.

אני אשתפר.