"געגוע ישן,
כמו צליל לא מכוון,
לא נותן לי מנוח."
(אלונה קמחי, מתוך השיר "צילו של יום קיץ" )
לא יודעת מה יהיה איתי. צבא, אני כבר בסדיר, בית דין צבאי... בעיקרון מה שרציתי כי אני הרי רוצה להיות עורכת דין... ללמוד משפטים, אבל משהו לא מסתדר לי בקליקה הזאת.
חוץ מהצבא חסר לי משהו. החיים שלי.
חשבתי שאם אני אעשה יומיות אני אוכל לעבוד, לעזור לאמא שלי עם הכסף קצת... והאמת? שעכשיו יש לי יותר הוצאות ממקודם, כי הסופש"ים מגיעים ואני מתה לצאת,
כי אני צריכה לקנות דברים,
כי אני צריכה שיהיה לי כסף ליום-יום...
ולעבוד זה פשוט בלתי אפשרי! לנסוע כל יום לקריית מלאכי... לקום ב-5 כדי להספיק את האוטובוס, לצאת משם ב-4-5, ולהיות ב-6 רק בבית, סחוטה מעייפות, ואז להירדם כי עוד פעם צריך לקום בחמש בבוקר. פעם בחודש יש לי גם יום שישי תפוס בצריפין בגלל חיילים עם כתב אישום שפג אחרי 48 שעות.
מתי לעבוד?
איך לחיות ממשוכרת של 350 ש"ח?
אבל זה יסתדר אני מקווה... יהיה טוב. הצבא לא כל כך נורא כמו שחשבתי. רק חונק. מאוד מאוד חונק.
והדבר השני שמטריד אותי, זאת ההתנתקות מאחת החברות הכי טובות שלי.
היא התחילה טירונות בדיוק כשאני סיימתי, ואני מרגישה שהקשר שלנו התפורר.
אני מתקשרת, והיא לא עונה. שולחת הודעות... היא לא מחזירה, אין תגובה... כאילו אני מדברת לקיר.
והכי כואב לי שלחברה השנייה שלנו היא כן עונה, כן כותבת, מדברת.. מה כבר הספקתי לעשות?
זה לא נותן לי מנוחה... בעיקר כי נקשרתי לבנאדם. שונאת את זה.
מכירים את זה שאתם מבטיחים לעצמכם שלא תפתחו לאף אחד, לא תקשרו, לא כלום, ועושים את הטעות הזאת?
אל.
באמת.
זאת חרא של טעות, והכי גרוע זה שאנחנו עושים אותה כל פעם מחדש.
"אם רק היה אפשר להסתכל על העולם בעיניי זכוכית ולחייך."
שיהיה לנו סופ"ש נעים, ומקווה שהבעיות יסתדרו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...