היום, כמו בכל יום זיכרון, ישבנו בכיתה בשיעור חינוך, ועדיין, המורה שלי מצאה דרך לסקרן אותי אחרי שנים של שיחות על חיילים (שכמובן אני מכבדת את כולם). המורה שלי קראה קטע מדהים, באמת... התחברתי אליו כל כך, שלקחתי אותו ממנה כדי לשתף גם אתכם:
.
.
ילדי דור תש"ח, תש"ט ו..
אנו, שנולדנו פה, או עלינו בילדותינו,
אנו שגדלנו כאן, להורים שעלו, לעיתים ברגלים,
שגדלנו בדירת חדר או שניים,
שיצאנו לשחק ברחוב, קלאס, ג'ולים ומחניים.
אנו ששרנו שירי מולדת באהבה ובכוונה גדולה,
שהכנו שיעורי בית ללא מחשב, טלפון סלולארי,
או טלוויזיה חינוכית.
הטלפון לא צלצל בילדותינו, ברוב בתי הורינו,
המזגן טרם נפוץ היה,
היה לנו חם בקיץ, קר בחורף...פשוט, לא ידענו...
לא, לא סבלנו, יצאנו החוצה, לרחוב, לשכונה,
ומצאנו את כל המי ומה,
מתחת לעץ, אם היה, הסתתרנו מן החמה,
התחלקנו עם חברים, בכל מה שהיה,
עשינו הכל, להגשים חלומות הורינו,
שהיו חדורי הנעות ללמדנו, לחנכנו, להעשירנו,
שנעבוד במשרד, ולא כמותם בעבודה מלכלכת,
אנו שלמדנו בתיכון, עוד בטרם היה חינוך חינם,
שהבטנו במורינו בעיניים כלות, מעריצות,
לא אומר שלא עשינו שטויות, לא היינו צדיקים,
השתובבנו, "התקנדסנו",
עברנו את גיל ההתבגרות, ללא ניתוחים פלסטיים,
מה שקיבלנו בהיוולדינו- נשאר הינו...
לא שיפצנו אף, עיניים או ציצים, לא שאבנו שומן,
לא היינו בולמים או אנורקסים,
היו לנו עיתוני ילדים ונוער, חיכינו להם, הגיעו בדואר,
העברנו מיד ליד, כרכנו ושמרנו,
אנו-על סף השישים...
אנו-שימינו הנוכחיים קשים, כואבים ומסויטים.
הארץ גדלה, התפתחה, התקדמה,
מכשירים בלי סוף לעזרה,
מזגנים, מסכים, סלולאריים, סרטים בבתים,
רהיטים מפוארים, טירות מנקרות עיניים,
ילדינו נישאו, אנו סבים וסבתות...
מתלבטים אם לפרוש או להמשיך לעבוד,
מתנדבים ומקימים עמותות,
שומרים על קשר, עם חברינו מהילדות,
משתתפים באירועים, שמחים ועצובים,
מתקדמים במשעולי החיים, קדימה, ותמיד- מבט מתגעגע...לאחור.
לרובינו, שגדלנו וגידלנו ילדים בשניים שלושה חדרים,
יש היום דירות ארבעה חמישה חדרים,
ויש חדר טלוויזיה, וחדר מחשב, וחדר בלאגן,
וחדר יפה, וחדר כזה...
ורובינו, קמים בבוקר ושואלים: ההיה? או חלמתי חלום?
הייתכן שזו המדינה שגדלתי בה?
שגידלתי בה את ילדיי? שחינכתי בה את תלמידי?
ששרתי איתם: כאן בארץ חמדת אבות...במרץ, תנופה,
אהבה?
הייתכן?
רוצחים? הורגים? גונבים? שודדים? שותים לשוכרה?
גילוי עריות במשפחה...
מקבלים שוחד, נותניו, אנשים כאלה ואחרים, מכל השכבות, מכל המינים,
אין "אסור", אין כבוד, אין יראת כבוד,
מושאי הערצתינו הלכו ללא שוב, הותינו אותנו
לשאת באחריות,
ראשי ממשלה נשפטים, נשיאים מואשמים, שרים לא שרים, וחבר כנסת..הצחקתם, סתם אחד שעשה רעש בשכונה...
יושב ראש כנסת, בתסרוקת "קוצים", גוונים, פסים בשיער,
תלבושות מנקרות עיניים, דוגמנית, יפיופית, תלמידה שסולקה מבית הספר- שרה בכנסת, ואפילו בממשלה...וכך, הפכה מדינתי לבדיחה.
ואני אינני צוחקת, אני בוכה.
תחת כל אבן שתרים- תמצא עקרב, בכל ערימת דפים תמצא "סקופ",
והדוגמאות כה רבות...
רוצחים בתוך בית ספר...ילדים עם סכינים, קשיש רוצח זוגתו בקניון,
סמים במחוזותינו, מחליפים ידיים, משנים ראשים,
שחקני תיאטרון, שלנו, מופיעים כדמויות לחיקוי, מפרידים בין סוגי הסמים...זה מותר, זה אסור, "רק לתפוס ראש" ואל תהיה "חנון"
"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב"-בדיחה?
ואיזה שיר יהיה זה?- דור מזויין?
אנו, שנולדנו וגדלנו ושירתנו בצבא, ונישאנו והקמנו בתים וילדנו ילדים, וחינכנו ויצרנו, ועבדנו, ומיסים שילמנו, ומכל רע-הרדנו רגלינו,
אנו קמים בבוקר ושיר חדש- אין לנו,
עייפנו, יש מין השלמה, ייאוש, הרמת ידיים,
דורכים על סף השישים, רוצים להינות מהילדים, מהנכדים, לשמור על הבריאות, על לחץ דם תקין.
ואולי, אולי אולי, עוד נזכה ונראה שינוי לטובה, רוח אחרת, כי מכאן אפשר רק לעלות, אין יותר לאן לרדת.
נושאים תפילה בקול ובכוונה, מי ייתן ויבוא שינוי,
ותחזור התבונה, הבושה, אהבת הזולת, היושרה.
אמן.
.
~-~
.
הקטע הזה נכתב על ידי שוש מנור בשנת 2007. לצערי, אני לא רואה שינוי - כל מה שהיא אומרת, חוזר על עצמו.
ילדים בני 13 אונסים ילדה בת 10 ומפיצים הכל ברשת,
צעיר שרוצח את אמו בגלל ביטוח חיים וכסף זעום שיקבל - לא חושב על החור הגדול שיהיה כשאמו לא תהיה בחיים,
נשיא מדינה מואשם באונס,
ראשי ממשלמה ושרים מאשמים בשוחד,
שרים שזורקים אחד על השני חפצים ושופכים אחד על השני מים,
נוער שיוצא לרחוב עם סכינים במטרה ברורה להרוג! אני אחת מכם, איך זה שבראשי לא עלה ואף לא פעם אחת לצאת עם סכין מהבית? זה לא מתקבל על הדעת!
.
ודווקא ביום הזיכרון לחיילים שלנו, היקרים ששומרים עלינו,
אני שואלת את עצמי? שווה שיגינו על המדינה הזאת אם ככה היא נראית?
רוצחים אנשים ברחובות, מקללים, דורכים, משפילים, מבזים, מנפצים ערכים ומולדת, שופטים, גונבים, אונסים, בוזזים אנשים בעת זקנה, מכים מבוגרים עד מוות, מתקוטטים, דוקרים אחד את השני בגלל חנייה, נוהרים לכיוון החומרנות, והכל בשביל מה?
האם זה שווה את מות כל החיילים הצעירים בגילאי ה-20, שעוד לא הספיקו לחיות את החיים שלהם?
שווה?
.
המדינה הזאת, שנלחמנו עליה בדמים של אנשים,
מדינה שבה כל סלע יכולה לספר סיפור על חייל שדמו זלג עליה,
מדינה בה האדמה שאנו דורכים עליה הובטחה לנו שנים על גבי שנים,
לא מספיק המוות שאנו חווים מכל השונאים שסובבים אותנו? לא מספיק אנו מוקפים אויבים שרוצים להשמיד אותנו בלחיצה על כפתור אדום ומאיים?
למה אנחנו עושים את זה לעצמינו? למה אנחנו גדלים להיות אוכלי אדם, נוגסי בשר אחד של השני?
למה? למה לי למות בעד ארצינו, אם היא שנתה את פניה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...