" I always needed time on my own
I never thought I'd need you there when I cried
And the days feel like years when I'm alone..."
.
.
אני שונאת את זה, כשנופל עליי געגוע כזה שחונק אותי ולא מביא לי לנשום.
.
נסעתי היום הביתה, הייתי אצל סבתא שלי בסופ"ש כי אמא שלי טסה לחו"ל והם לא הסכימו שאני אשאר בבית לבד (אפילו שאני בת פאקינג 20 עוד שנייה)- תירוצים כמו: "את לא מבשלת לעצמך ואת לא אוכלת כל היום.." (עובדה- היום בישלתי!), או.. "את לא יכולה להיות לבד בבית כל הזמן הזה, זה לא בסדר" (כאילו מפריע לי להיות בבית לבד)...
.
.
בכל מקרה, חזרה לנושא- נסעתי הביתה, והאוטובוס עבר בתחנות שבהן עברתי איתו, והרגשתי שפתאום בא לי להתחיל לבכות באמצע האוטובוס, והייתי צריכה לבלוע את הדמעות כי ישבתי במושב הראשון מימינו של הנהג וזה היה יכול להיות מאוד מביך אם כל המסקרה הייתה נמרחת לי והייתי נראית כמו איזה מטורללת שבוכה ככה סתם באמצע האוטובוס.
.
.
הרגשתי כזאת מוצפת ברגשות, שהיה לי קשה לנשום פיזית, כל מבט הזכיר לי משהו.
עצירה פתאומית של האוטו, תחנת הדלק הארורה הזאת שאני צריכה לראות כל פעם שאני נוסעת שם, והפנייה הזאת שכל פעם שבא לי שהאוטובוס יפנה כדי לנסוע שם ולעורר עוד כמה זכרונות כואבים.
.
.
יופי. דרך נהדרת להתעלל בעצמי.
.
.
אומרים: "רחוק מהעין- רחוק מהלב", אבל זכרונות הם קרובים, הם פה- בראש, אי אפשר לשכוח ריח, כי כשמריחים והריח נחקק בראש, אי אפשר להוציא אותו משם. אי אפשר לשכוח מגע, אי אפשר להוציא מישהו מהזכרונות שלנו... אפילו אם זה כואב.
.
.
"When you walk away I count the steps that you take
Do you see how much I need you right now?"
.
.
.
"When you're gone, the words I need to hear, to always get me through the day...and make it okay.
I miss you."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...
