Its about time, about time to find...pieces of me I have lost
Without any choice I move on
Hey time, you're no friend of mine
.Hey time you're no friend of mine
אז רשמית... זה הפך מזה:
ל-זה:
!!!
מה עוד?
שמתי לב, שפתאום נפל על הבסיס שלנו גל של שיחרורים!
כל הדור הוותיק עוזב ומתפוגג לו, ואנחנו (הרב"טים שיהפכו לסמל והטוראים שיהפכו לרב"טים) נשארים.
שתי בנות כבר השתחררו, וצפויות להשתחרר עוד 4!
לא מספיק שהבנות הוותיקיות שתאכלס יודעות את רוב העבודה ותמיד יש למי לפנות, משתחררות, עוזב גם הנשיא- היום היה היום האחרון שלו.
עכשיו, אני לא אגיד לכם שאני עצובה ובא לי לבכות דמעות (בכל זאת, מישהו נתן לי את התנאי כלא שיש לי- אלוף משנה בכבודו ובעצמו, האדון שעוזב עכשיו), אבל בתאכלס, הוא היה נכס טוב למקום. הוא מתקתק עניינים, מזרז דברים, ואפשר לדבר איתו.
קל לבוא ולהגיד לו "דוגרי" הכל, אפילו שהוא אלוף משנה. בתקופה האחרונה אני אישית מצאתי איתו יותר נושאי שיחה ויותר הזדמנויות שיחה, וקצת עצוב לי שהוא עוזב בעיקר כי יש לו דרך מאוד יצרתית להפיג את המתח והעצבים, בצורה הומוריסטית שכזו.
אני תוהה לעצמי... עד איזה שעות נישאר בבסיס כשיש שופטת אחת ועוד 2 שפוטים חדשים שרק לומדים את התפקיד.... הצילו!!! 
וזהו.
גם האדון השני, עוזב לו עוד כמה ימים.
אני לא מצליחה לדמיין את המקום בלעדיו, באמת. קשה לי לדמיין את החנייה בלי הרכב המוכר הזה.
אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כי אתבאס יותר ולא בא לי.
אני רק אגיד שאני מאוד אתגעגע. מאוד מאוד מאוד.
וכנראעה שאפרסם עליו פוסט נפרד ביום חמישי הבא כשהוא כבר יהיה משוחרר.
עכשיו לנושא הבא.
הסיפור אולי ישעשע אתכם, לי אישית הוא מעלה את הסעיף.
אז ככה.
בתחנה המרכזית בראשון לציון, יש תחנה אחת לכיוון אשקלון. כל יום, מגיע לשם איזה... אל יודעת איך לקרוא לו. בחור הוא לא כי הוא זקן מדי. זקן הוא לא כי הוא צעיר מדי. מישהו בסביבות גיל ה-30.
יש לו כרס מפה ועד תאילנד.
כשהוא מדבר, הש' נשמעת כמו ס'.
יש לו שיער שעומד בסילוסלים, או קוצים, או לא יודעת מה, ובין כל סלסול לסלסול יש קרחת.
הוא לובש כל הזמן את אותו הג'ינס ומגוון בחולצות (בדיוק גיוון של 3 חולצות).
הוא מגיע כל יום עם שקית מפוצצת אוכל.
לא מספיק שהוא מגיע עם שקית מפוצצת אוכל, הוא גם נכנס למאפייה "מאפה נאמן" וקונה לעצמו חצי טון בורקסים.
עכשיו, מה לי ולו? שיהיה לו לבריאות! כל אחד והרצונות שלו, כל אחד עם המראה שלו, כל אחד עם ההתנהגות שלו.
הכל עד שהוא נדבק לי לווריד. יושב לידי בכוח (כשאין מקום), עוצר לידי ובוהה בי כמו איזה בובת ראווה, מקשיב לשיחות שלי עם חברה מהבסיס באוטובוס ומתערב.
הבחור, חייב להתערב בכל שיחה. חייב להעיר הערות באוטובוס. חייב להקשיב לכל מילה של כל אחד, וגם כשלא שואלים אותו, הוא יידחוף את דעתו, אפילו שהוא לא אמור להראות שהוא הקשיב לשיחה בכלל כי זה לא עניינו.
הוא מתחיל לאכול מאפים ב-6:40 בבוקר באוטובוס וכל פעם שהוא יושב איכשהו בסביבה שלי, יש לי בחילה מהריח.
ואז, הכי גרוע?
בסוף כל נסיעה, כשהוא יורד מהאוטובוס, הוא מתחיל להתגלגל לו על המדרכה, ואז, בעזות רוח, זורק את השקית עם העטיפה מה"מאפה נאמן" ביחד עם שקית הניילון על השיחים שיש בתחנה. כל פעם שהוא עושה את זה, בא לי לבעוט בו!
עכשיו מילא, שוב, מה איכפת לי?
יפה.
כאן מתחילה הבעיה. פעם אחת הוא התערב לי בשיחה באוטבוס, ולא הערתי לו. מאז.. אוהו!
פעם אחת הוא כבר תחקר אותי (יום ראשון כשקמתי הרוגה מעייפות).
"יצאת עם חברות שאת כאת עייפה?"
"כן.. חברות."
"בטח גם עם החבר, לא?" דפקתי לו מבט.
"כן, גם עם החבר." אין לי חבר בכלל.
" גם עם החבר וגם עם חברות?" הוא ניסה כאילו לתפוס אותי על שקר.
"לפעמים ככה ולפעמים ככה, הפעם יצאנו כולם ביחד לפאב." אוי. אני כל כך שונאת לשקר, אבל אלוהים! שיירד לי מהעורק כבר!
עכשיו הבעיה האמיתית מתחילה!
בזמן האחרון הבחור מתחיל לפתח איתי שיחות.
"בוקר טוב נס'מה!!! (כי הוא לא אומר "נשמה"). אני בוהה בו, כולו לא מבינה מה הוא רוצה מהחיים שלי ב-6:33 בבוקר. אבל מה, אני אהיה מגעילה? לא יפה.
"בוקר טוב," אני מחייכת בלחץ, בקושי. כאן הוא כבר אמור להבין את הרמז, לא? אז זהו. שלא!
אני מוציאה אוזניות, תוקעת אותן באוזניים, ומתעלמת. הבחור ממשיך לעמוד ולהסתכל עליי, ואז הוא מתחיל לדבר.
"את רוצה משהו לשתות? קפה?"
זה היה בדיוק התשעה באב. עכשיו, אני לא צמה, אבל חיפשתי דרך להתנער ממנו.
"לא, תודה."
"למה לא? אל תתביישי!" בשלב הזה בא לי להלביש לו כזה ריסוס עם הגז מדמיע... אבל אני מתאפקת.
"אני לא מתביישת... אני, אני... אני צמה! כן.. אני צמה!" האידיוט אפילו לא קולט שאני מחרטטת.
"אה... את צמה." הוא נראה כל כך מאוכזב, כאילו מינימום רצחתי מישהו עכשיו! כולה צום!
"כן!" אני עונה בסיפוק. מקווה שהוא ירד ממני סוף סוף. אני באה לשים את האוזניות כשאני רואה שהוא עומד להסתובב למאפייה, ובדיוק כשאני מניחה את האוזנייה באוזן, החוצפן מסתובב חזרה אליי, ואומר לי בשיא הדרת חוצפתו:
"יום אחת את תפילי את החרב (?!) ותלכי איתי לארוחת ערב."
ואני... אני רק בוהה בו.
מה..?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...