אני יושבת ומדברת עם איזה אחד. שטויות שהוא ממלמל, וכשהשיחה נגמרת,
הוא מחייך, ואז מסתובב והולך.
ובינתיים החתיך שלי במרחק של כמה מטרים, יושב ומסתכל. הגבות שלו
מכווצות בעצבים. הוא מרים גבה כשאני מסתכלת עליו, וכשה"שטח פנוי" הוא בא
ומתיישב בדיוק במקום שההוא ישב בו קודם.
"מה הוא אמר לך?"
"שלום גם לך. בוקר טוב," אני שותה את מה שנשאר מהקפה שלי.
אני אוהבת להתגרות בו.
"אל תעצבני אותי. מה דפוק הזה רוצה ממך?"
אני שותקת, ואז חיוך נמרח על הפרצוף שלי.
"זאת סצנת קנאה?"
"ואם כן?"
"אז זה מפתיע."
"לטובה או לרעה?"
"עדיין לא החלטתי."
"למה לא לטובה?"
"כי אנחנו כלום. אין לך סיבות לעשות לי סצנות קנאה, לא?"
"את רוצה שייקרה משהו?" הוא מנחית עליי שאלה. אוקי. מה אני
עונה?! את האמת.
"כן."
"כן?" על הפרצוף שלו נמרח חיוך עכשיו.
אני ממש מסמיקה. הפרצוף שלי בוער.
"די! אם החלטת לשחק לי בעצבים, אני ממליצה לך לוותר. הם גם ככה
על המיתר."
"כרגיל. את מתעצבנת מכל דבר."
"ואיך שוב התחלנו לדבר עליי?"
"כי זה מעניין."
"בתחת שלי מעניין."
שתיקה. אני שותה את הקפה שלי ומסתכלת על הכביש שאחרי הגדר.
"אז את רוצה..."
"אתה יכול להפסיק לדבר על זה? זה מספיק מביך."
"זה לא מביך. זה אמיתי. אני אוהב שאת אמיתית."
"והאמת מביכה, אז בוא נחליף נושא או שתחזור למדרגות שלך ותן לי
לשבת בשקט."
"ואם אני בעניין כמוך?"
"אז היית עושה משהו כבר מזמן."
"אני עושה עכשיו, אבל את לא מביאה לי,"
אני מסתכלת עליו. הוא שותק ואני שותקת ואז אנחנו מסתכלים אחד על השני.
"תראי, אני יודע שקשה לך עם הקטע הזה, אני זוכר את מה שסיפרת לי
על אבא שלך," הוא מתחיל. אני עוצמת עיניים. אני שונאת שמערבים את אבא שלי
בנושא הזה.
במיוחד כשהוא הגבר היחיד בחיים שסיפרתי לו על הסיפור המלא.
"את יכולה לסמוך עליי? לפחות לנסות?"
"אני כבר סומכת עלייך, אחרת, לא היית יודע עליי שום דבר."
"אז... למה את נעצרת?"
אני שואלת את עצמי את אותה השאלה. למה אני נעצרת?
"כי אני לא רגילה. אנשים בדרך כלל לא רואים בי דברים
טובים."
ושוב אני פולטת את האמת כמו מים שנופלים ממפל. למה כל כך קל לשפוך את
הסודות שלי לידו.
"אל תדברי שטויות. אנשים יודעים כמה את... את."
"זה משפט מאוד הגיוני."
"בואי נלך לסרט!"
"סרט? אתה כל הזמן עובד."
"אל תדאגי לזמן שלי. אני יכול להסתדר."
"אתה בטוח אוהב את האימה ודם, נכון?"
"קרוב. אקשן. אתה בטח טיפוס של רומנטיקה."
"קומדיה או מותחן."
אני שותקת. והוא שותק. אלוהים. זה מביך!!!
"אל תתקרבי אליו שוב. שלא ישחק על העצבים שלי, הם גם ככה על
המיתר...כשזה קשור אלייך."
הוא מחייך וקם.
איך אני אוהבת שהמוח שלי מייצר חלומות כאלה. אפילו בחלום שלי הוא גבר.
בהם אני אומרת את כל מה שבא לי להגיד ואני לא מצליחה.
מצחיק איך המוח שלי זוכר מילה במילה. טוב... אולי כי קמתי לפני שעה בערך. אבל עדיין!
למרות שחלק מהדברים כן נאמרו... בדרך קצת אחרת, אבל עדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...
