לא יודעת למה אני מייחסת כל כך הרבה חשיבות למקום אחד.
המחשבה על הבורג הקטן הזה, השנתיים הבודדות האלה לעומת שאר החיים שלי
וכל מה שעברתי, ואני כועסת על עצמי כל פעם מחדש שיש לי צביטה בלב כשאני חושבת שאני
צריכה לחזור לבסיס מחר.
אני לא רוצה לחזור, וזה גם היופי. אני צריכה להתמודד עם מה שנהיה שם.
עם הבלאגן שעשיתי ברגע שאמרתי את כל מה שאני חושבת על המקום הזה ועל המפקדים במקום
הזה. מה לעשות. ככה זה כשאני לא יודעת לשקר.
יום רביעי היה המשפט הראשון שלי. טופס תלונה מיותר שהגישו עליי,
הרס"רית שבא לי להרוג כל פעם שאני שומעת את הקול שלה עוד מהמדרגות.
היא חשבה שזה שאני עוד לא רב"ט, שאני "צעירה" כמו
שאוהבים להגיד, היא חשבה שאם אני לא עונה לה כשהיא מתגרה בי, היא חשבה שאם אני
מנסה להימנע מכמה שיותר עימותים כי הבטחתי לעצמי שאני אעשה צבא בלי בעיות התנהגות,
אז אני אשתוק.
היא חשבה שאם היא תגיש נגדי טופס תלונה, אז אני אפחד מכל דבר שהם
יגידו לי.
היא חשבה שברגע שאני אעמוד במשפט מול ה-רס"ן, מנהלת הגיהנום, אני
אבהל ואגיד "כן, כן כן כן כן כן" על כך דבר שיצא מהפה שלהם.
אז היא חשבה.
על מה הם כביכול שפטו אותי?
על זה שירדתי לשבת למטה בפרגולות "ללא אישור". הקטע המצחיק
הוא שהרס"רית שלי הייתה למטה וכששאלה אותי מי אישר לי לרדת למטה, אמרתי לה
שהמפקד הישיר שלי אישר לי. גם בפעם השנייה שירדתי, היא עברה לידי ושוב שאלה,
"היית לא מזמן למטה, למה את שוב פה? מישהו אישר לך?"
ואני כמובן, עניתי לה: "כן, קיבלתי אישור מהמפקד שלי," והיא
הסתובבה והלכה.
ויום אחרי זה, אני נכנסת לשטן למשרד, ורואה טופס תלונה על שמי על השולחן.
הם עמדו להתחיל במשפטים (עוד 3 נשפטו חוץ ממני), וכשנכנסתי הרס"רית אומרת לי:
"יופי שאת פה, נתחיל איתך. שימי כומתה על הראש ובואי מחוץ למשרד."
אני מחייכת, כי זה היה צפוי שהיא תשפוט אותי (אפילו התערבתי עם אחת
הפקידות והחוב של ה-20 ₪ שאני חייבת לה מבוטל כי ניצחתי).
היא מסתכלת עליי, כמעט מחייכת באושר ובשמחה, ואז אומרת לי בטון רציני:
"את נכנסת להישפט עכשיו. את פונה ב'כן המפקדת' ו'לא המפקדת'. את
נכנסת למשרד ועומדת בדום. אני מצדיעה והמשפט מתחיל. אם את יוצאת אשמה- אני מצדיעה
ואת יוצאת. אם את יוצאת זכאית את מצדיעה."
עכשיו בנינו? הזכאית הזאת – בדיחה! כמעט אף אחד לא יצא זכאי מהחדר של
השטן. כי אם הם לא ישפטו אותך על מה שכתוב בטופס תלונה, הם ימצאו משהו על הדרך.
הבעיה שלהם היא? שאני אף פעם לא משקרת.
אני שונאת שקרנים. אני שונאת שקרים, אני שונאת שמשקרים לי ואני לא
משקרת.
אני אף פעם, בחיים, לא אביא להם לתפוס אותי ברגל ולמשוך אותי
למטה בגלל שקר. בגלל זה אני תמיד אומרת את האמת. אני מעדיפה להגיד את האמת, גם אם
עשיתי פאדיחה, להגיד, נכון, טעיתי, זכותכם המלאה לשפוט אותי, מאשר לשקר.
וחזרה למשפט:
אני נכנסת למשרד, מקריאים לי את המספר האישי, השטן שואלת אם אני מוכנה
להישפט מולה, אני אומרת שכן.
"כן מה?"
"כן." לא מתכוונת להגיד לה מפקדת. היא מסתכלת עליי בכעס,
ואני מסתכלת לה חזרה בעיניים. אני לא מתכוונת להשפיל מבט. במיוחד כי טופס התלונה
הזה הוא חארטה אחת גדולה. על מה אני מתביישת? על זה שביקשתי אישור לרדת למטה,
קיבלתי אותו ועדיין אני עומדת בדום עם כומתה על הראש? ממש לא.
אני רואה את השטן מתחיל להתעצבן.
היא מקריאה לי על מה אני נשפטת ואז שואלת:
"את מודה באשמה או כופרת?" (אפשר לחשוב שאני מודה על רצח!!!
תשאלי:עשית או לא עשית, מה את מבלבלת 'מוח?!)
"כופרת." (ובמילים אחרות... לא מודה. לא מסכימה.)
שקט של כמה דקות.
"את מעוניינת לזמן עדים? מעוניינת להוסיף משהו?"
"כן"
"כן מה? מעוניינת לזמן עדים או להוסיף משהו?"
"גם וגם"
"דברי, אני מקשיבה."
"קיבלתי אישור לרדת. פעמיים. אני לא מבינה על מה התלונה הזאת.
הרס"רית (אמרתי את השם שלה במשפט אבל אני אשמור אותו חסוי) יודעת שקיבלתי
אישור מהמפקד שלי (שאת שמו אני גם שומרת חסוי) פעמיים לרדת למטה. על סמך מה הוחלט
שלא קיבלתי אישור?"
"את רוצה שנתקשר אליו? אפשר לשים אותו על רמקול."
"כן, אני רוצה."
ואז, במשך כ-20 דקות, אני עומדת ואנחנו מדברים איתו דרך הטלפון, והוא
אומר: "כן, היא קיבלה אישור לרדת למטה. גם בפעם הראשונה, גם בפעם השנייה."
כשהשיחה מתנתקת, הרס"רית מוסיפה ש..."אני חייבת להוסיף שהיא
ירדה למטה וישבה בפרגולות כמה דקות"
אני מגלגלת עיניים "כמובן שישבתי... זאת המטרה בלרדת
למטה" אני חושבת לעצמי אבל לא עוקצת אותה. היא מספיק מובכת שהוכח שהמשפט
הזה הוא חארטה.
השטן מסתכלת עליי, ואז... בלית ברירה:
"אוקי. אני מזכה אותך."
ומקריאה לי תוך כדי מה היא כותבת בטופס התלונה:
"אני מזכה את החיילת, היות והוכח כי אכן קיבלה
אישור לרדת למטה."
ואז אני עומדת בדממה. המומה שזה המשפט הראשון שלי ויצאתי זכאית.
הרס"רית אומרת לי "תצדיעי לפני שאת יוצאת".
אני מחייכת, אני יודעת שיש לי חיוך זדוני כזה על הפרצוף אבל אני עדיין
מרוצה מעצמי, ואני מיישרת לשטן עיניים, מצדיעה, יוצאת מהמשרד, מורידה כומתה,
והדמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים.
אני רצה לחדר מוצגים, כולי רועדת מעצבים. מכירים את זה שאחרי כל הלחץ
פתאום אתם מרגישים את ה"בום"?
אני בוכה מהעצבים, כי ניסו להוציא אותי שקרנית, למרות שידעו את האמת.
ואני בוכה, וכולם כבר בטוחים שקיבלתי עונש, וכשאני אומרת שאני זכאית הם נאנחים
בהקלה, חלק לא מבינים למה אני בוכה. ואני לא יכולה להסביר להם את ההרגשה, שאף פעם
לא גרמת להם לא לבטוח בך, אף פעם לא שיקרת להם, ועדיין אין אמונה בך. אני שונאת את
זה. כי אני שונאת שמכלילים אותי בקטגורה של "שקרנית". זה מרתיח לי את
הדם.
ואז, מגיע הפיצוץ השני, ביום חמישי.
המפקד שלי בוחר לערוך שיחה על נושא שנוי במחלוקת, וברגע הזה מתפוצצת
מעטפת הסבלנות אצל הרבה חיילים. כולם מתחילים לשפוך את מה שהולך בבסיס.
עם המזל שלי, בדיוק כשאני מתפרצת לדברים, נכנסת הרס"רית (שנורא
אוהבת להלשין לשטן), ומקשיבה למה שאני אומרת.
"אתה יודע מה הכי גרוע? (אני
פונה למפקד שלי) הכי גרוע זה שאתם לא יודעים להעריך שום דבר פה! אני קמה כל יום
בחמש וחצי בבוקר כדי להגיע לפה. אני יוצאת מהבית כשהשמש עוד לא זורחת בשמיים
וחוזרת אחרי שהשמש כבר שקעה. אני לא רואה משפחה, אני לא רואה חברים, אני לא רואה
את אמא שלי שגרה איתי באותו הבית. אני לא מדברת על זה שאני נשארת פה שעות מעבר למה
שאני צריכה כי אתם מעמיסים כל כך הרבה שאנשים לא מספיקים כלום. אני לא מדברת על זה
שאני לא מספיקה לאכול פה לפעמים. אני מדברת על זה שבמקום להפוך את המשרד ולהשיג
הגעה מאוחרת, אני קמה בחמש וחצי כדי להגיע לפה, ואם אני מאחרת קצת... אומרים לי:
"את תשפטי על זה" בעיקר כי יודעים שאני גרה הכי רחוק פה מכולם ואני
נוסעת על קו בעייתי. זה מה שמגיע לי על ההשקעה במקום הזה?
זאת בושה וחרפה מה שמתנהל פה בבסיס הזה. היחש שלכם לחיילים שלכם הוא
מגעיל. הוא מגעיל אותי. אתם חושבים שאם תמשיכו להתנהג לחיילים שלכם ככה, מישהו
יהיה מכון לתרום מעצמו ? תסתכל מסביבך, אנשים רק מנערים מעצמם אחריות כל הזמן, כי
אם הם יעשו טעות, הם ישפטו. אז למה כשמישהו עושה משהו טוב אתם לא אומרים לו תודה,
אבל כשהוא עושה משהו רע אתם מאיימים עליו במשפט? למה?
למה כל חייל צריך לבוא לפה ולהרגיש רע שהוא פה? למה הוא צריך לפחד
שיגיד מילה לא במקום ויישפט על זה? למה כשאני מרימה קצת את הטון על אחד מאנשי
הסגל, אני מקבלת איום בטופס תלונה, אבל כשרס"רית באה ואומרת לחיילת
"השירותים שניקית נראים כמו תחנה מרכזית בתל אביב" זה בסדר?!
למה אתם רואים את החיילים שלכם כמובן מעליו, למה אתם לא באים לקראתם
קצת? אף אחד לא ביקש שתתנו לנו הכל מהכל, אבל קצת כבוד אלמנטארי, לכבד אדם בלי שום
קשר למה הוא עושה ומה הוא לא עושה... איפה כבוד האדם שהוא ערך מרכזי בערכי
צה"ל, לאן זה נעלם?"
ותוך כדי שאני מדברת, אני חושבת על כל הלילות שאני בוכה בבית מייאוש
ומריטת שיערות מהראש, ועל הכעס שמצטבר לי בלב, ואני מתחילה לבכות, הקול שלי רועד
ואני כועסת על עצמי שאני בוכה כי אני אף פעם לא מרשה לעצמי לבכות מול הסגל,
והרס"רית, שהכי צריכה לשמוע הזה, רואה שאני מתחילה לבכות ופשוט פותחת את הדלת
ויוצאת באמצע הדברים שלי.
ואז אני צוחקת בציניות ואומרת לו:
"אתה רואה? זה מה שנקרא לברוח. היא לא יכולה להסתכל פה לחיילים
בעיניים כי בגללה אין אחד פה שלא נשפט. כי היא מעדיפה להתחנף ולהגיש נגדינו טפסי
תלונה, אבל כשזה מגיע ל-להתמודד איתנו היא הולכת."
והוא, שהותקף מכל החיילות בבת אחת, רק הסתכל על הרצפה. יש שקט של כמה
שניות, אף אחד לא אומר כלום, ואני ממשיכה:
"ואתה יודע מה, אני יודעת שאתה, עם כמה שאתה משגע אותי עד כדי
דמעות לפעמים, אני יודעת שאיכפת לך מאיתנו לפחות קצת. אני יודעת שאנחנו הרגנו
עכשיו את השליח... אתה הכי פחות אשם, מי שצריך לשמוע את זה לא פה. הדרגות הגבוהות
לא פה כדי לשמוע את זה. וזה שאתה לא מסתכל לי בעיניים, רק מראה לי כמה אני
צודקת."
וכשאנחנו מתפזרות וכל אחת הולכת הביתה, אני עדיין בוערת מעצבים.
כשאני מקבלת טלפון מהשטן בכבודו ובעצמו. אני שוקלת אם לסנן או לא, אבל
לבסוף אני אומרת לעצמי: "לא היה משהו אחד שאמרתי שהוא לא נכון. אין לי
סיבה להתבייש."
כשאני עונה, היא שואלת מה שלומי.
"יכול להיות יותר טוב" אני עונה.
"כן, שמעתי על זה. אבל על זה אני אגיב ביום ראשון כי אני יותר
מדי כועסת עכשיו." ואז היא מתחילה לדבר איתי על עבודה, ואני מבינה שגם אם כל
מה שאמרתי הגיע אליה, היא בוחרת להתעלם. לעצום עיניים.
ככה נוח להם.
אבל זה עניין של זמן. אם זה לא התפוצץ עכשיו זה ייקרה בקרוב...כי כמה
אפשר לסבול במקום שהוא כביכול "גן עדן" אבל מי שלא נמצא בו לא מבין עד
כמה הוא גיהנום?!
ואחרי שאני כותבת את זה, אני אומרת לעצמי.
אני אעבור את זה.
אני אעבור את המקום הזה.
עברתי את הגירושים של ההורים שלי.
עברתי את כל הסיפור עם אבא שלי.
עברתי חרם שעשו עליי בבית הספר.
עברתי התעללות נפשית של שנתיים וחצי בכיתה ז-ח'.
עברתי את המוות של דודה שלי זכורנה לברכה.
עברתי כל כך הרבה דברים בחיים הקצרים שלי.
ש-מה זה שנה וחודשיים שנשארו לי בגיהנום? הרי... אף בן זונה, לא משנה מה הוא ומה הדרגה שלו, לא יכול לעצור את הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...
