זה מטורף מה שעובר עליי, אתם קולטים שלא הצלחתי להירדם חצי לילה וגם
כשנרדמתי, חלמתי רק עליו?!
אם רק הייתי יכולה להסביר את התחושה כשהוא מסיע אותי ברכב שלו, ואני
כל כך מחזיקה את עצמי מלדבר על מה שאני מרגישה, כי כל כך נוח לדבר איתו שאפילו
הדברים הכי מביכים יכולים להישפך ממני. זה לא יאומן שאני יכולה לסמוך על גבר בכלל,
ממתי זה קורה לי?
אני משתגעת. בחיים לא רציתי לעצור את הזמן כל כך כמו שאני רוצה עכשיו.
הייתה לי שנה! איך לא שמתי לב אליו לפני?! למה רק בחודשים האחרונים? רק שלא יגיע
אוגוסט...
לא יודעת איך להתמודד עם המצב הזה.
בתאכלס, אני רגילה לא לסמוך על גברים אז קצת מוזר לי פתאום
שאני מרגישה כל כך משוחררת... זה מרגיש לי מוזר, אבל ברגע האמיתי זה מרגיש לי כל
כך נכון שאני פשוט מדברת איתו כמו שאני מדברת עם אמא שלי, או סבתא שלי, או מישהו
שאני ממש סומכת עליו.
ואז נופלת עליי ההבנה: אני סומכת עליו ב-99 אחוז. ואין לי מושג
למה!
כל כך קל לשפוך לו את כל מה שעובר עליי ולתת לו להקשיב לי. זה עוזר
לי להתפרק, ולא משנה למי אני אספר את זה מהבנות שם, זה לא יהיה אותו הדבר. רק לו
אני אוכל לספר הכל ברוגע, בלי עצבים, בלי לרעוד מחדש כי נזכרתי מה עצבן אותי. והוא נוהג, רגוע, עונה לי בשקט שלו. זה כבר מרגיע אותי.
והכי מצחיק זה שהוא מקשיב באמת. מי מקשיב לי בכלל?
אם הייתי יכולה לספר לו על העצבים שחטפתי עכשיו... למרות שאני יודעת איך
הוא יגיב אז זה מעודד אותי ומדרבן אותי לעשות את מה שאני לא רוצה. כי הוא בוגר. אלוהים! הוא לא ילד כמו המטומטמים שיש לי בבסיס או בכללי, אנשים שאני מכירה.
ואני שואלת את עצמי.... אם מישהו לא מכחיש, אבל גם לא מאשר, מה זה אומר?
ישבנו באוטו בחמישי, הוא הקפיץ אותי עד הפנייה שלו, ואחת הבנות הצטרפה אלינו עד לתחנה קצת לפני שלי. ואז הוא הדליק שיר שאני אוהבת ושחרשתי עליו ושזה היה הצלצול שלי (והבנתם את הכוונה, מאוד אוהבת את השיר), והיא אומרת לו:
"הופה... השיר האהוב עליה! אתם עוד תצאו ביחד!!!" ואני התחלתי לצחוק כי היא כזאת סתומה, זה שאנשים אוהבים את אותו השיר, אומר שהם אמורים לצאת ביחד?!
שנינו לא הגבנו למה שהיא אמרה, כי היא סתומה ואף פעם לא לוקחים את ההערות שלה ברצינות ממילא,
ואז כשהיא יצאה, היא אומרת בשיא הפדחנות שלה:
"חבר'ה, בלי שטויות!!! "
ואני עונה לה בחופשיות (כי לא איכפת לי לדבר ככה לידו, מרוב שאני מרגישה כמו עצמי, מרגישה בנוח, והוא רגיל אליי כבר): "יאללה זדייני מפה קרצייה שיגעת אותנו כבר!"
ושנייה אחרי שאנחנו ממשיכים לנסוע, היא שולחת לי ב-SMS:
"בלי שטויות!!!!!!!!!! ותמיד יש אמצעי מניעה כגון...."
וכשאני צוחקת, הוא מסתכל עליי במבט שואל, אז אני אומרת לו שהיא פשוט סתומה ומראה לו את ההודעה וצוחקת, והוא צוחק, אבל אנחנו לא אומרים כלום על זה. אז מה זה אומר?
ואז הוא עוצר בתחנת הדלק, חוזר לאוטו, עוצר בתחנה שאני אמורה לרדת בה, אני מביאה לו חיבוק, אומרת תודה, והוא אומר לי בחיוך. "יאללה מאמי, ביי."
ואני מסתכלת עליו ככה: O_O
כי אף פעם לא שמעתי אותו מביא כינויי חיבה, לא מאמי, ולא נשמה, ולא מותק, ולא כלום.
המקסימום שלו זה: "מה איתך?!"
ואני פשוט אוהבת את התחושה הזאת שהוא עושה לי כל הזמן בבטן!!!
כמו למשל... כשהיינו באוטו וניסיתי לשים שיר בתוכנה המוזרה שיש לו באייפון, והוא לקח את הפלאפון מהידיים שלי ועל הדרך האצבעות שלו נגעו בשלי.
או כשהוא שם שיר שאני ממש אוהבת בלי לדעת שאני אוהבת אותו בכלל.
או שכהוא עוצר לרגע בתחנת דלק כדי לקנות משהו ומשאיר אותי ברכב לכמה שניות, וכשהוא רואה שאני מסתכלת עליו דרך השמשה הוא מחייך לי את החיוך הזה שלו!
או כשהוא עולה למעלה למשרד כדי לקחת משהו, או לשאול משהו, ועל הדרך הוא מחייך לי ושואל אם הכל בסדר כשאני עסוקה או מעוצבנת, או שהוא סתם נעמד ליד השולחן שלי ושותק, או שהוא מתחיל לדבר איתי באמצע החיים.
או כשאני יושבת לבד בפרגולות והוא מסתכל עליי מהמדרגות ובא לשבת לידי.
או כשהוא מספר לי על עצמו, כי אני יודעת שהוא בדרך כלל לא מספר.
אני עוד תוהה לעצמי למה אני מנתחת הכל?
זה לא טוב. מנסיון- למדתי שלא יוצא מזה טוב מההידלקות הארוכה (של שלוש שנים) שלי באידיוט הקודם (שנסע איתי באוטובוס עד הבסיס לא מזמן, וישב לידי, ודיברנו, ושפוט לא הרגשתי כלום! עזבו לא הרגשתי- לא מבינה מה רציתי ממנו מלכתחילה!)...
אז אני לא מנתחת יותר.
סעמק. שיילך הוא והחור שהוא גר בו ל... לא יודעת לאן. רחוק ממני, כי בקצב הזה הלך עליי! אני יודעת!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...
