Flames in Paradise

I threw my hands in the air and said "Show me something"

אלוהים.

אני סיפרתי לו.

לא מאמינה שסמכתי על גבר פעם ראשונה בחיים שלי.

כאילו, כן, דברתי על זה עם כמה אנשים שאני לא מכירה (כי זה נוח... אף אחד לא יכול לפגוע בך אם הוא לא מכיר אותך), אבל הוא מכיר אותי. הוא רואה אותי כל יום. הוא יודע מי אני.

עכשיו הוא יודע גם כמה אני דפוקה מבפנים.

והוא לא ברח. פעם ראשונה שמישהו מבין איזה דפוקה בתחת אני ולא בורח בשנייה שהוא יכול.

איך הכל התחיל בכלל? כי אני תמיד מתחילה מהאמצע.

אז... המפקד המטומטם שלי עצבן אותי (כמובן), וכבר הייתי עצבנית מתחילת הבוקר (בעיות נשים), אז גם ככה כל הגוף כואב לי, ואני גם מרגישה בזמן האחרון שאני סומכת על אנשים ואז הם תוקעים לי סכינים בגב. כמו שתי בנות שבאמת סמכתי עליהן. (ולא הייתי צריכה כי אני לא מכירה אותך מספיק כדי לסמוך- חצי שנה? מה זה חצי שנה?! מפגרת.)

כמו תמיד אני מגלה שלא סומכים על אף אחד בחיים האלה. ואז המפקד שלי עצבן אותי, ואז ישבתי על הכיסא שלי במשרד והידית נשברה- וכרגיל, הבדיחה על חשבוני. ממש מצחיק שאני יושבת ואפילו הכיסא נשבר. אולי גם בטון יישבר אם אני אשב עליו?!

בכל מקרה, בגלל המפקד האידיוט שאת שמו לא אחשוף כדי שלא כולם ידעו מי הוא האידיוט, פספסתי את ההסעה לתחנה, והייתי צריכה לחכות בתחנה של הבסיס עוד חצי שעה כי קו 301 המסריח מגיע כל 1000 שנה בערך.

אז מה אלך ואשב בתחנה סתם? אבכה כמו מפגרת מעצבים? התיישבתי בפרגולות וכבר כשירדתי במדרגות החזקתי את הדמעות (כי כל המ"צדיקים הבנים יושבים בקומה מתחת וזה מה שחסר לי, שיראו אותי בוכה כמו מטומטמת), ואז כשהגעתי לפרגולות כבר התקשרתי לירדן ולא יכולתי להתאפק, והתחלתי לבכות לה בטלפון שנמאס לי מהמקום הזה. בגלל שזאת הפעם השנייה בשבוע אחד שאני בוכה לה כמו משוגעת, היא נבהלה ממש וניסתה להרגיע אותי, אבל כשהיא לא לידי, זה לא עוזר, כי היא לא רואה שאני ממשיכה לבכות.

אז ישבתי ובכיתי ובכיתי לה בטלפון כמו מפגרת, עד שהוא (לא אומרת שם כדי לא לחשוף) ירד למטה וראה אותי ככה. יופי. בסוף כולם עוד ידעו איזה חלשת אופי אני.

בכל מקרה, שאר הבנות שגרות באשדוד בדיוק יצאו, וכולם באו אליי בחבורה אחת. הצצתי בשעון ואמרתי לעצמי תודה לאל שיש להן הסעה עוד 5 דקות והן חייבות לרוץ להסעה כדי להספיק... לא היה לי כוח אליהן, בעיקר כי הבחורות חדשות בבסיס והן עוד לא יודעות איזה חרא הולך פה- וברגע שידעו אי אפשר לסמוך גם עליהן...

אז אמרתי להן שאני בסדר וזה סתם עצבים, ושירוצו להסעה. כמובן שנשמעו הערות כמו:

"מה פתאום, יש זמן," ו"את בסדר? מה זה משנה ההסעה..." אבל הן הלכו, ורק הוא התיישב מולי, מחזיק ביד שוקולד ומציע לי חצי.

"תאכלי לפני שאני אוכל. אני בדרך כלל לא מציע."

"תאכל לבריאות, לא בא לי."

לא אהבתי שיראו אותי ככה, כי מבחוץ אני נראית נורא חזקה, וזה מה שעוזר לי כדי שאנשים לא ידעו איזה דפוקה אני באמת...אבל ברגעים של חולשה כולם יכולים לראות את זה, בגלל זה אני שונאת את זה.

"מה קרה? למה הדמעות הפעם? כבר כמה ימים את מבואסת."

"כלום, זה רק המקום הזה. כל כך נמאס לי ממנו." (ושוב אני משקרת... כי המקום הזה הוא רק חלק קטנטן ממה שעובר עליי ביום).

"בגלל זה את בוכה? הם לא שווים את הדמעות שלך."

"זה מעצבן. המקום הזה שואב ממני את כל הכוחות." (וגם ככה אין לי אותם במיוחד.)

לא יודעת איך התחלנו לדבר על סיפורים אישיים, אבל אז הוא התחיל לספר לי על הסיפור האישי שלו (שגם לא אכתוב כדי לא לחשוף), והתאמצתי מאוד לא לפתוח את הפה כי הוא היה נופל על הרצפה.

אם הייתי מסתכלת עליו- בחיים, בחיים(!!!) לא הייתי מנחשת מה הוא עבר בחיים. אף פעם. כי הוא לא מתלונן. הוא לא אומר. הוא לא מראה.

הוא סיפר לי הכל ככה, כאילו זה לא מזיז לו, כאילו זה בכלל לא החיים שלו שהוא מדבר עליהם.

כי הוא כבר התרגל, והוא חיי עם זה כנראה. ורק אני תקועה, כי אני לא יכולה להתקדם.

וכשהוא סיים לספר לי הכל, הוא אמר. "יאללה, תורך. ספרי..."

ואני באמת לא יודעת למה סיפרתי. כי א' הוא גבר. ממתי אני סומכת על גברים שאני בעבודה רציפה איתם? קל לספר למישהו שלא מכירים כי סיפרת ולא ראית ולא דיברת יותר, אבל אדם שאת עוד תראי ותעבדי איתו, ותשבי איתו לסיגריה, וסתם תתלונני לו, או תעזרי לו במשהו... אי אפשר לספר- כי הוא יירתע. הוא יברח כמו שכולם בורחים.

אבל בכל מקרה סיפרתי. מההתחלה, מאז שהייתי קטנה, על אבא שלי, על סבא וסבתא שלי, על המוות של דודה שלי, על המוות של סבא שלי, על האשמה שאני מחזיקה על הכתפיים של יום שאני קמה בבוקר, ועל זה שמכיתה ח' בערך הייתי כל הזמן לבד.

ותוך כדי שאני מספרת לו אני בוכה.

כי אני לא חזקה כמוהו. אני בוכה כי לא משנה כמה שנים יעברו זה תמיד בתוכי, זה לא יחלים אף פעם?

הייתי רוצה לשבת ולספר לו הכל ככה, כמו שהוא סיפר לי, בלי לבכות, כאילו אני מספרת על חיים של מישהו שפעם הכרתי, אבל הדמעות האלה כל פעם בורחות לי מהעיניים ואני צריכה לנגב אותן דרך המשקפיים (כי אני גם עיוורת שלא רואה כלום), וכל פעם מגיע מישהו ואני בכוננות לנגב את העיניים למקרה- כי מספיק שאדם אחד רואה אותי בוכה, אני לא צריכה שכל הבסיס יראה.

ושמתי לב כמה קל לי לשקר כשזה מגיע לעצמי (אפילו שאני שונאת שנאת מוות שקרים), כי כשמגיע מ"צ אחד ומבקש ממנו לצאת מוקדם (הוא אחראי עליהם בימי חמישי כי הוא הכי פז"ם מהם), הוא רואה שאני בוכה ושואל אותי.

"מה קרה?"

אני לא מסתכלת עליו ועונה: "סתם, העצבים במקום הזה..."

"זה לא שווה, הכל פה הצגה. אל תבכי," והולך, כי הוא חייב ללכת אחרת יפספס אוטובוס.

ואני יושבת וקולטת שפספסתי כבר שני אוטובוסים בזמן שדיברנו אבל זה בסדר. כי הוא עדיין יושב שם ומקשיב לי. אתם קולטים?

"ואין פה מישהי שאת סומכת עליה?"

"מה זאת אומרת אין. כאילו...יש. סוג של, אבל זה לא אשמתם. באמת... אני לא מתחברת לאנשים."

"את לא מתחברת לאנשים? לי זה נראה שכולם פה אוהבים אותך. את אף פעם לא לבד."

"זה לא אותו הדבר. הם ל יודעים מי אני באמת. אין, זה לא המקום הזה, אתה מבין? זאת אני דפוקה."

"את לא דפוקה, זה לא קשור אלייך."

"לא.. אני באמת דפוקה. איך כל מקום שאני מגיע אליו אני רואה קשיים?"

"כי כל מקום הוא ככה. תמיד האנשים הטובים סובלים, כי לרעים לא אכפת, הם חיים עם זה."

"לא... זה לא קשור לזה. כל מקום שאני מגיעה אליו יש שם בעיה. זה לא כל מקום- לא כל מקום דפוק. זה דפוק בי. אני דפוקה."

"כי את מחפשת קשיים, אל תחפשי אותם."

"אני לא מחפשת, הם באים לבד!"

"אז את צריכה להתמודד איתם. אל תיקחי אותם ללב, זה יותר קל ככה."

"אני לא לוקחת ללב. אני מנסה להתמודד."

"אז?"

"אני לא מצליחה. אתה לא מבין... הוא פגע בי. אבא שלי פגע בי עד כדי כך שאני לא מצליחה לסמוך על אנשים- על גברים בעיקר. זה נדיר שאני סומכת על מישהו ומספרת לו על זה." (הוא לא יודע שהוא האדם היחיד שאשכרה סיפרתי לו הכי הרבה שסיפרתי אי פעם למישהו. אפילו בבלוג לא מפורט כמו שאני ספרתי לו, ומה שמצחיק זה שמה שסיפרתי לו זה רק חצי... אמרתי לו שיש עוד חצי שאני בחיים לא אדבר עליו.) 

"מעיין לא יודעת?"

"היא יודעת בכללי. אמרתי לה שהייתה לי בעיה עם אבא שלי כי הוא אלים, אבל לא יותר מזה."

"אה."

"כי אני לא יכולה לסמוך. אפילו בקשר זוגי, כלום. גבר נוגע בי, אני נרתעת אוטומטית. זה דפוק בי."

"זה מובן."

בכל מקרה, כשהצצתי על השעון וציינתי שהוא מאוד עזר לי ושהיה שווה לפספס שני אוטובוסים בשביל זה, הוא נזכר בזמן ואמר "שיט! למה לא אמרת כלום?!"

רק חייכתי (וחיוך מהלב), ואמרתי שזה בסדר.

"חכי רגע, האוטובוס מהכלא הגיע. הם יעלו את העצורים ואז אני אקפיץ אותך לתחנה."

וזהו בעיקרון. אני מקווה לא לגעת בשיחה הזאת יותר, כי גם ככה כל כך כואב לי במקום הזה, ואני שונאת לדבר עליו.

ובאוטו הוא דיבר על דברים מצחיקים, אני מניחה שהוא ניסה לעודד אותי, וזה הצליח כי באמת צחקתי. כשהוא עצר, שחררתי את החגורה והבאתי לו חיבוק (הוא לא יודע כמה כוח זה לקח ממני, כי אלוהים. אני לא יכולה לגעת בהם בצורה נורמאלית בלי להירתע- מקווה שהוא לא שם לב), ואמרתי לו תודה על הכל.

איך נתתי לעצמי לדבר ככה. איך הרשתי לעצמי להיפתח ככה?

אלוהים! כזאת דפוקה.

הוא לא ברח באותה הדקה, אבל אם הוא יברח אחרי זה? 

הגיוני. אבל אני מקווה שלא... כי כל כך נוח כשמישהו יודע ועוזר לך.

נראה לי שבחיים לא יהיה לו מושג כמה חשפתי ממני. אני מקווה שהוא לא ייפגע בי, שלא ישתמש בזה נגדי כי אין לי כוח להתמודד יותר.

באמת.

אין לי כוחות.

"Funny you're the broken one but I'm the only one who needed saving…"