אז יצאנו עם חברים אתמול...ישבנו בקפה-קפה, כרגיל, בולסים את החיים... זאת עם החבר שלה, וזה עם החברה שלו (מאוד דביקי, אבל אנחנו מתים עליהם ככה), צחי ואני.
צחי: "את רואה... הם מתמזמזים, ואלה גם מתמזמזים... מה דעתך שנעשה את זה גם?"
חחחחחחחחחחח הוא הורס אותי כל פעם מחדש. מתה על הילד הזה כך כך, שאני לא יכולה להסביר לכם.
אני: "כן בטח, אני רצה.. חלום חיי להתמזמז עם ידיד שלי בקפה-קפה.."
לא בטוחה שהוא שמע את סוף המשפט, אולי יותר טוב ככה XD
העלנו חוויות על הצבא, הטירונות בעיקר... כי ישבנו שלושה חיילים ושלושה שקרובים לגיוס.
אני: "המפקד שלי באמת אכל את המוות ממני. למשל בבוקר...הייתי קמה בבוקר הפוכה, לא מוכנה, לא מאורגנת, ותמיד איחרתי."
ליטל: "למה מה...?" (מסתכלת עליי במבט שואל.)
ואז התחלתי לספר לה על כל מני מקרים מצחיקים שהיו לי, וכשאני כותבת אותם כאן, אני נזכרת בעוד כמה... להלן:
5 בבוקר, השבוע השלישי בערך לטירונות אם אני זוכרת נכון...
המפקד: כן סוניה, למה את מאחרת?
אני: לא הספקתי להתלבש.
המפקד: היית מגיעה בזמן, והייתי נותן לך עוד זמן.
אני: אתה מצפה שאבוא עם חזיה ותחתונים?
המפקד: אוה...
מקרה אחר: בוקר, מוקדם... מאוד מאוד מוקדם.
המפקד: ספיר, למה את מאחרת?
ספיר: לא הספקתי לצחצח שיניים, הלכתי לצחצח...
המפקד: ובגלל זה את מרשה לעצמך לאחר?
ספיר: אז מה אתה רוצה? שאני אדבר עם ריח של שושנים מהפה!?
אני צוחקת, לא יכולתי להתאפק נו...
המפקד: סוניה, מה מצחיק?
אני: ספיר המפקד.
המפקד: יופי, ממש בוגר. יש לך הערת משמעת חמורה.
אני: ואני עוד לא בוגרת...
המפקד: מה אמרת? יש לך עוד הערה..
אני: (האמת שהייתי עצבנית שהוא נפל עליי על הבוקר, ולא חשבתי מה אני אומרת...) אז תן עוד אחת, מה אתה מאיים עליי?
המפקד: בבקשה, עוד אחת.
אני: מעולה, עכשיו אני יכולה להגיד בוקר טוב בלב שלם.
(מיותר לציין שבאותו יום שברתי שיא בטירונות וקיבלתי 30 הערות משמעת? להפתעתי המאוד מאוד רבה, לא השאירו אותי שעות ביציאה... אולי כי הראתי להם מה זה במטווחים?)
ערב, השעה 9, כמעט הסוף של שעת הת"ש...אני יושבת על הרצפה וקוראת ספר כשהמפקד שלי עובר וקורא לי.
המפקד: סוניה? הכל בסדר? למה את יושבת פה לבד?
אני: רציתי לקרוא קצת לפני שצריך לעמוד בח'.
המפקד: למה פה?
אני: מה עשיתי הפעם, מה גם לקרוא אסור למען השם?!
המפקד: רק שאלתי... (הוא נראה מופתע... מה מוזר באנשים שקוראים ספר?!)
אני: אוקי... (מה עוד יש לי להגיד?)
המפקד: אז למה פה?
התאפקתי לא לגלגל עיניים. הייתה לי תחושת דה זה וו'.
אני: כי חם באוהל.
המפקד: חשוך פה, את תהרסי לעצמך את העיניים.
הוא המשיך ללכת.
אני: טוב אבא! (חשבתי שהוא כבר הלך.)
המפקד: שמעתי את זה! (הוא, להפתעתי, צחק...)
תורנות מטבח: אין מה לעשות ורק מחפשים מה להביא לנו לעשות.
המפקדת: תראו מה תעשו, תעברו כיסא כיסא, שפכו קצת מים עם סבון, תנקו טיפה עם סקוץ' ותשעינו את הכיסא על השולחן כדי שהמים יטפטפו וייתיבשו.
אני: המפקדת, זה נראה לך הגיוני!? מה אני פה?
לא שמתי לב שהמפקד שלי עומד מאוחריי.
המפקד: סוניה, בואי לפה.
אני מתקרבת.
המפקד: איך את פונה למפקדת?
אני: (עצבנית) אם היא לא הייתה מביאה לנו משימות מטופשות, לא הייתי פונה אליה ככה.
המפקד: תשמרי על הפה.
אני: תראה המפקד, אני מבינה שאין לכם מה להביא לנו, ובאמת שאני לא עצלנית. אין לי בעיה לנקות.. אבל מה! יש פה יותר מ-500 כיסאות בחדר אוכל הזה, לעבור אחד אחד ולנקות אותם!? נראה לך הגיוני?!
המפקד: לא, לא נראה לי הגיוני. אל תדברי איתי עם ידיים!
אני: מה הידיים שלי מדברות? חשבתי שסגרתי אותן וזרקתי את המנעול לים... סליחה!
המפקד התאפק לא לצחוק והסתובב לכיוון המ"מ, שדפקה לי מבט שאמר "יש לך הערת משמעת חמורה!!! ועוד ממפקדת המחלקה!"
אני (בעיקר לעצמי): כן המ"מ, נשק זה דבר מסוכן, אולי תפסיקי לירות עליי? מבלבלת את השכל על נשק ויורה עלינו מבטים כמו לא יודעת מה...
המפקד שלי הסתכל עליי ואז על המ"מ שבדיוק הסתובבה. אחרי שנייה התחיל לצחוק.
המפקד: "צחקנו מספיק, תחזרי לח' ואל תעשי בעיות."
אנחנו בעומס חום, יושבות מתחת לעץ ומתחילות במסע חיקויים.
אני (בחיקוי של המ"מ) : "את צוחקת לי בח'? עופי לי מה-ח'! טוסי, חכי לי בקו הקשב! חוצפנית!!!"
הבנות צוחקות.
אני: עזבו את זה... הסמלת יותר טובה!!! איך היא אומרת לנו! "אל תתעסקו איתי, אתם לא מכירים אותי, אל תנסו אותי!"
הבנות על הרצפה.
אני: רגע, שאני אבין, את צוחקת לי מתחת לעץ עכשיו!? עופי באוויר, חוצפנית!!!!!!!!
הבנות משתתקות ומסתכלות עליי.
אני: זאת הייתה בדיחה, אתן יודעות,
אני כולי נקרעת, דופקת חצי סיבוב לאחור, פתאום רואה את המפקד שלי עומד ומסתכל עליי בחצי גבה מורמת.
אני: אז מה...לעוף לקו הקשב... המפקד? (לא יכולתי שלא לחייך... זה היה הזוי)...
ושוב, הוא פשוט צחק והלך.... הבנות ואני בהינו בו בהלם. הוא לא היה אמור להעניש אותי או משהו?
לילה, אנחנו באוהלים אחרי כיבוי אורות, אני שוכבת על המיטה כשהבנות קופצות בפחד על המיטות.
בר: אמא! ג'וק!!! ג'וקקקקק!!!
אוסנת: סוניה! ג'וק!!!!!
אני מרימה את הראש מהכרית שלי ומסתכלת על הרצפה. אחרי רגע אני מורידה את הראש חזרה לכרית.
אני: מצידי שיהפוך לפיל עכשיו, אני מתה מעייפות.
קורל: ממתי ג'וקים הופכים לפילים?
אני: מהרגע הזה שאתן מעירות אותי בשביל להרוג פילים...
קורל: זה ג'וק.
אני: כן, גם הוא.
קורל: חזירים עפים באוויר (משפט שאמרתי הרבה בטירונות כדי לבדוק עירונות).
אני: יאאא, כן, אני יכולה לספור אותם. אחד.. שתיים...
אחרי זה אני כבר לא זוכרת את השיחה XD
אנחנו יושבים במעגל עם המפקדת ועושים סוג של שיחת חתך כזאת..
המפקדת: אז מי רוצה לספר לי מה קורה איתו?
אני מרימה יד.
המפקדת: כן סוניה.
אני: אז ככה, המפקדת. בהתחלה היה לי ממש קשה, בעיקר כי אני רגילה להיות הרבה לבד, ופה אין טיפה של פרטיות. מקלחת משותפת, אוכלים ביחד, ישנים ביחד, חולקים חדרים ביחד... מעצבן!
המפקדת: אני שמחה שהאוהל מזכיר לך חדר.
אני: (אחרי שהבנתי שהיא מנסה להסתלבט עליי): כן! מה... זה אוהל דלוקס, עם פינות אויר ליד הרשתות, עמיד מפני מים ומפקדים. מה רע לי?
הפעם הראשונה שראיתי אותה צוחקת. היא הייתה אחת הרציניות.
הפעם השנייה שראיתי אותה צוחקת:
אנחנו עומדות בח' ליד הכביש, בוקר, השמש עוד לא עלתה... להפתעתי כל המחלקה. לקראת סיום הטירונות.
המפקדת: מוכנות? אני רוצה שתעירו את כל הבט"ר!!!
אנחנו: כן המפקדת!!!!
המפקדת: יופי, תסתדרו בקו יורים. שלושים שנויות, שלושים שניות זוז!!!
היא ספרה איתנו אחורה.
ספיר, שהייתה בצד אחד וגילתה שאין לה מקום, ניסתה להגיע בזמן ל-10 שניות, אבל להפתעתינו, דפקה חליקה כזאת ועפה קדימה. כולנו בהינו בה כמה שניות בשקט, כשהיא דפקה קללה.
לא יכולנו להתאפק, התחלנו לצחוק, ואחרי שנייה השתתקנו. המפקדת עמדה, כולה נקרעת מצחוק, דמעות בעיניים, ואז הסתובבה ונעלמה משדה הראייה. כאילו שאנחנו לא יכולות לשמוע אותה נקרעת!!!
אחרי כמה דקות חזרה, הסתכלה על ספיר וצחקה שוב.
לא יודעת למה באותו רגע זה הצחיק אותי, ובטעות דפקתי נחירה.
ספיר: (ספיר אחרת.. היו לנו 7 ספיריות במחלקה): יאו! היא נוחרת!!!
מיותר לציין שהמפקדת לא יכולה להירגע אחרי זה איזה 15 דקות טובות..
צהריים: כולם נחים בגלל שיש עומס חום. הזמן שנתנו לנו עומד להיגמר בעוד חצי שעה, אז אני רוצה למלא את המיימיה בזמן. אני נכנסת לשירותים ופותחת את הברז.
אני: כן, מים מהברז. חלום חיי...
ילדה אחרת מתקלחת, ושמה לב אליי: היי! רוצה לסבן לי את הגב?
אני מסתכלת עליה במבט שואל.
אני: רגע, את מדברת איתי?
היא: כן, בואי תסבני לי את הגב.
אני: אין לי כוח לעבור לצד השני...
היא: כולה 2 צעדים, נו!
אני: לעבור צד.. נו. לא חשוב. אני ממהרת, פעם הבאה, אולי... בהזדמנות!
היא: ביי סוניה!
אני: ביי... אה, לא יודעת איך קוראים לך...איך את יודעת איך קוראים לי בכלל?
היא: שני!(שני? נראה לי שזה מה שהיא אמרה לי?) וכל הפלוגה מכירה אותך.
אני: לה- יש אני סלב!!!
לעצמי- אני אזכור את זה לפעם הבאה... לא להיכנס למקלחות ככשני שם! (לא הבינה את הבדיחה עם ה-לעבור צד.)
סוף הטירונות: אני ונופר הלכנו בסוף הפלוגה ובגלל זה הסמלות (הסמלת שלי 1, והסמלת של מחלקה 3, שלהפתעתי זכרה איך קוראים לי..)
סמלת 3: סוניה, נופר!
אנחנו: כן הסמלת!
סמלת 1: נכון שאין לכן מה לעשות? יופי, לכו לכיתה מספר 4, תביאו את הלוח של ההשבעה,... הכחול הזה?
טוב, אז הלכנו. בדרך גילינו שהקרש הדק הזה אפילו יותר כבר ממה שהוא נראה, והמיימיה המעצבנת לא עזרה כשהיא ביד שלי.
אני: נופר, חכי שנייה.
שמתי את המיימיה על הלוח. אנחנו מתקרבות לסמלות, נקרעות מבדיחה שלנו.
סלמת 3: כבד לכן?
אני: קצת הסמלת, לא ביג דיל.
סלמת 3: אני אעזור.
ואז... היא באה, הרימה את המיימיה, והלכה.
O_______O
ואחרון!!!
אנחנו עומדות בכניסה לחדר אוכל, המפקדים שלנו נעלמו מהשטח ושומרת עלינו מפקדת אחרת, של מחלקה 3.
מודה שניצלתי את זה בשביל להשתחרר קצת, והתחלתי לזוז....
המפקדת: סוניה, נתתי לך רשות לזוז?
אני: המפקדת, את יודעת איך קוראים לי?
המפקדת: אם אני יודעת, את זה סימן שהמצב שלך לא טוב במיוחד...
אני: לא, המפקדת. זה אומר שאני סלב!!! אבל בלי תמונות, אני לא נראית משהו כאן...
רק אחרי זה שמתי לב שאנחנו מוקפות פלוגות בנים שנקרעו עליי מצחוק... O_O
כן... כמה חוויות מהטירונות!!!!!!!!!!
שבת שלום לנחמדים שהגיעו עד לפה בקריאה...
גם למי שלא :P
♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...