"מי שחי יותר אינו מי שחי הרבה שנים, אלא מי שחש יותר בחיים."
(ז'אן-ז'אק רוסו)
אני נשמר מפני החורף, הגשם מחלחל באדמה שלי, נספג בשורשיי, הוא לא פוגע בי. הקור יכול להקפיא את העלים, אבל הם תמיד יפרחו מחדש. אני חיים. אני חי, לא מת. אני בבית, גם כשאני בחוץ.
השמש לא שורפת אותי, היא מביאה לי מזון לקיום. התהליכים הירוקים שמתרחשים בעלים שלי מזינים את הגזע לאט. מתמתח לנוכח השמש המתוקה שמגיפה עליי חום. אני לא מזיע. נעים לי.
השלכת, הסתיו, נותן הזדמנות לניצנים חדשים של עלה לפרוח על הענפים שלי כשאחרים נוטשים לטובת האדמה הלחה מהטל. אני נותן מקום לתקומה חדשה, לחיים אחרים, לעלים קטנטנים שיבצבצו בחמימות ואז יפרחו ליופי ירוק.
והאביב, פריחה מלבלבלת בשלל צבעים, ורוד ואדום, אולי צהוב, ולעיתים גם כחול. אולי יגיח גם פרי פה ושם, ישא בתוכו זרע להמשך, לעוד עץ אולי?
רק דבר אחד יכול להרוג אותי. רעש, זמזום של מכונה שמתקרבת אליי, באמצע גופי, במרכז הגזע. אני נופל ארצה לאחר שנים שבהם הצלחתי לעמוד זקוף קומה.
שרף מתחיל להישפך מצידי החתכים שלי, המכונה האכזרית הזאת... אבל מה זה משנה. אני כבר לא חי... אני עוד עץ שיעבור ליטוש ויהפוך למדף, ארון, או סתם נייר מדפסת שיעלם לו יום אחד, כשאצהיב ולא אהיה רלוונטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...
