"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו."
( שיר השירים,פרק ח, פסוק ז' )
"כנסי לאוטו."
"לא," אני עונה ומסתכלת על העיניים כחולות שלו. הוא בהחלט עצבני, אבל זה מזיז לי את... טוב.
"די, אני לא יכול עם המשחקים שלך יותר. נמאס לי," העפעפיים שלו צונחים מטה והעיניים הכחולות שלו נסגרות בעייפות. אני רואה איך הריסים הצפופים שלו זזים כשגלגלי המוח שלו מעבדים את המידע.
"כבר הפסקתי לשחק," אני עונה בטון עצבני. הוא מרים גבות וצוחק במרירות. "כן, ברור. את מתנהגת כמו תינוקת."
"אז כנראה שאתה זקן בשבילי."
"אז מה, תברחי ככה כל הזמן? אי אפשר לברוח מהכל כל החיים!" הוא התעצבן.
מה יש לי להגיד לו, לעזאזל?! כן. אתה צודק?!
הברכיים שלו רועדות רק מהמחשבה שתניח עליי יד. אם תתעצבן ותחליט להרים אותה ולהחזיר אותה בכוח על הרגל שלי?
אולי תחליט להשאיר לי סימן כחול על הלחי? אולי על הזרוע?
איך אני יכולה להסביר שרק המחשבה שהוא יעביר את היד שלו על הגב שלי ואז במשיכה אחת ישבור לי את המפרקת, מלחיצה אותי.
אף אחד לא יודע איך אחר יגיב.
אני יודעת שהוא לא יעשה לי את זה בחיים. הוא שומר עליי. אבל זה בלתי נשלט.
בלתי נשלט...
"אני יודע מה את חושבת," הוא נאנח ופותח את הדלת. מבלי להגיד כלום הוא דוחף אותי קלות פנימה, אבל אני מסרבת להיכנס.
"בבקשה, כנסי לאוטו. אני אקח אותך הביתה... את לא יכולה להישאר בחוף לבד!" הוא מתחיל לאבד סבלנות באמת.
"אני לא נוסעת איתך," אני נאנקת. הראש שלי מסתובב מהקוקטייל.
"אז מה, תשארי לישון פה?"
אני שותקת. הוא צודק.
"תקח אותי הביתה?" אני שואלת. הוא צוחק בשקט ומסיט קצוות שיער מהפנים שלי. "ברור שהביתה, לאן את עוד חושבת שאני יכול לקחת אותך... מטורפת."
אני נכנסת למכונית והוא סוגר את הדלת מאחורי במהירות, כאילו פוחד שאשנה את דעתי ואצא שוב. הוא פותח את הדלת השנייה, מתיישב ומסתכל עליי. אני חוגרת ומסתכלת קדימה. רואים קצף לבן של גלים כהים על החוף.
"חגרת?" הוא שואל ושולח יד לכיוון החגורה. "יופי," מלמל לעצמו ואז מתניע. הוא יוצא מהחנייה במהירות, לא חגור.
"אתה חגרת?" אני מנסה לחייך. הוא מחייך לנוכח הניסיון העלוב שלי ושולח יד לכיוון החגורה שלו.
"עכשיו כן," עונה. היד שלו נחה על ההגה בשלווה.
"יש לי סחרחורת," אני מלמלת ועוצמת עיניים. הוא כועס עליי. אני יודעת שהוא כועס. לא התכוונתי לשתות, אבל זה קרה פתאום.
"אני שונא כשאת עושה את זה," הוא אומר פתאום. אני פוקחת עיניים ומסתכלת עליו במבט שואל.
"שונא כשאני עושה מה?"
"כשאת מעשנת, כשאת שותה... שונא שאת עושה רע לעצמך. לא מתאים לך..."
"גם אתה מעשן ושותה," אני עונה בפליאה. הראש שלי מסתובב אבל אני מצליחה למקד את המבט שלי בפרצופו. הוא מחייך.
"כן, אבל אני אידיוט ממילא. שום דבר כזה כבר לא ייפגע בי. את תמימה מדי בשביל זה."
אני בוהה בו בחושך שבמכונית. אני תמימה? הוא לא יודע כמה עברתי בחיים האלה, הוא בטוח שאני תמימה. זה מצחיק אותי ואני לא יכולה להתאפק יותר. אני פורצת בצחוק בדיוק כשהוא עוצר ברמזור אדום. הוא מסתכל עליי, ואז, מבלי שאהיה מוכנה, תופס ביד שלי.
"בפעם הבאה שתשתי... אם תשתי, תתקשרי אליי. אני לא צריך לגלות מאחרים שאת שתוייה ושאת בקושי הולכת, טסתי לפה כמו מטורף," הוא מסתכל עליי ברצינות. אני עומדת לענות כשאנחנו שומעים צפירה. הוא מסתכל על הרמזור וכך גם אני, האור הירוק מסנוור אותי. הוא לוחץ על הדוושה והאוטו קופץ קדימה.
"למה באת לפה בכלל?" אני שואלת אותו.
"זה לא ברור?" ברור. ברור שזה ברור.
"הלוואי שהייתי יכולה להיות איתך,"
"אולי יום אחד."
היד שלו נלחצה על היד שלי, והוא רק נשק לה... אפילו שיש לה ריח של סיגריות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...
