לא עשיתי הרבה. התהלכתי בגשם. אני אוהבת חורף, אבל הגשם הזה חזק מדי השנה הזאת, אתם יודעים. בטח זוכרים.
ירדנו מתחנת האוטובוס מוקדם ממה שהיינו צריכים כי הוא משך אותי מהאוטובוס. הוא היה השכן שלי.
"אבל יירד עלינו גשם!" התעצבנתי. אני מתעצבנת מהר. הוא צחק. למה הוא תמיד צוחק, אני לא מבינה.
"אבל את אוהבת גשם, את אמרת לי." בחיי. הוא נשמע כמו תינוק. אם אני אוהבת אש, זה אומר שאני צריכה להישרף בלהבות!?
"אני אוהבת את הריח של הגשם, אני אוהבת להסתכל עליו מהחלון, אני לא אוהבת להיות ספוגה במים!" התעצבנתי. כאילו בכוונה התחיל טפטוף קל.
הוא בכלל לא ענה, רק תפס את היד שלי. הלכנו לפארק באברבאנל, איפה שגרתי כשרק עברנו לראשון. הסתכלתי איך הוא מרים את הנדנדה ומסלק טיפות של גשם שירד מקודם. טיפות כבדות. הוא התיישב על הנדנדה הרטובה והסתכל עליי.
"למה יצאנו מהאוטובוס? מה אנחנו עושים פה בכלל?" התעצבנתי. אוי איך שהתעצבנתי. הגשם התחיל להתחזק, ומכונית עברה ב"ספלאש" אדיר בתוך שלולית. הצליל של המים שעפו לכל עבר נחקק בזיכרוני.
"את מוכנה להירגע? רציתי קצת אויר," הוא מלמל והסתכל על המגלצ'ה האדומה. הרגליים שלו נחפרו בחול והשמיעו חריקה. זה הזכיר לי את החוף הרטוב מהמים בימי הקיץ, כשהחול ספוג במים אבל אף פעם לא בוצי. הצליל הזה נחקק בזכרוני.
המגלצ'ה האדומה...היום היא כבר לא עומדת שם. בנו שם פארק חדש עם רצפה לא ברורה. כבר אין שם חול.
"כשהייתי קטן, נפלתי ממגלצ'ה צהובה. פתחתי את הגבה," הוא צחק. הסתכלתי על הגבה שלו. ידעתי את זה... נשאר שם סימן, ושיער הפסיק לגדול שם.
"אתה מתנהג מוזר," עניתי. הוא הרים לכיווני מבט.
"מה קרה?" שאלתי. הוא שתק.
"אתה יכול להגיד לי מה קורה? אתה מוציא אותי לפארק שרחוק מהבית, ומעלה זכרונות על מגלצ'ות, זה לא דומה לך," נאנחתי. למה תמיד קשה לדובב אותו? העיניים החומות שלו הסתכלו עליי, והוא קבר את הראש ביד אחת. הוא זז בעדינות עם רגליו, והנדנדה חרקה קלות תחת משקלו. טיח. טיח. טיח.
הצליל הזה נחקק בזכרוני.
"אני פשוט לא רוצה לחזור הביתה, אני..." אמר לבסוף והסתכל עליי. מה? הוא התנהג מוזר באותו הערב. לא הבנתי מה קורה איתו. בדרך כלל הוא היפראקטיבי מטורף שלא נח לרגע, ופתאום הוא נראה מדוכא, עצוב, ובעיקר אדיש.
"למה?" שאלתי. הסתכלתי על העננים המעצבנים שהחליטו להרטיב אותנו לגמרי. הגשם התחזק והסוודר הירוק שלי כבר היה ספוג לגמרי. הרמתי את היד, והצמר נמתח ברעש צורם, מלא מים. הצליל נחקק בזכרוני.
"את יודעת שנמאס לי?" הוא נעמד פתאום והניף את הידיים שלו באוויר. טיפות השפריצו על הפרצוף שלי.
"אתה מוכן להגיד לי ממה, ריבונו של עולם! אני לא יכולה לנחש מה עובר עלייך!"
"נמאס לי שאת אף פעם לא מבינה רמזים. הוצאתי אותך מהאוטובוס כי את אוהבת גשם! למה את תמיד מעדיפה להסתכל על הדברים שאת אוהבת מהצד ולא לעשות עם זה כלום!? תחווי את זה. תעמדי בגשם ותרעדי מקור. תרגישי מה זה חורף! אל תסתכלי עליו מהצד!!!"
הוא תפס את הכתפיים שלי וניער אותם. הסתכלתי עליו בדממה. הוא אף פעם לא צעק עליי. הקול שלו היה כמעט תמיד צרוד, אבל תמיד בצורה נעימה לאוזן. סקסית אפילו. הפעם הוא נשמע מעוצבן לחלוטין. הקול שלו כבר לא היה יפה כמו תמיד. הצליל הצרוד נחקק בזכרוני.
"תתחילי לחיות. אבא שלך מטורף, זה לא אומר שכל הגברים בעולם יפגעו בך, אני לא אפגע בך, אף פעם." המשפט הקודם עוד הדהד במוח שלי. 'נמאס לי שאת לא מבינה רמזים'. הוא לא רמז יותר. לא... הרגשתי את השיניים שלי רועדות. לא ידעתי אם זה מהקור, או אולי מההלם, והצליל נחקק בזכרוני.
"את פשוט לא מבינה." באמת לא הבנתי. אני אף פעם לא חשבתי שזה ככה... אני. כל כך הרבה הלם בבת אחת. אני לא ראיתי. אני עיוורת. אוי, אני נוראית.
לא אמרתי כלום. דמעות השתחררו מהעיניים שלי, וחשבתי שהוא לא יבחין בהבדל. ממילא הייתי מוצפת מים. איך הוא יכול להבדיל בין טיפות חסרות משמעות, מתוקות, לבין טיפות מלאות רגש ומליחות. הוא חייך חצי חיוך ואז התקרב ומחה את הדמעות.
"אל תבכי," ביקש. אני עדיין לא מבינה איך הוא ידע שבכיתי. אולי העיניים שלי נצצו? זה תמיד קורה לי!
לא יכולתי לדבר. הקול נתקע בגרון שלי ולא יכולתי להגיד כלום.
הוא שחרר את האחיזה שלו מהכתף שלי והניח את היד על הגב שלי, משך אותי לג'קט הספוג שלו ונתן לי להניח את הראש על הכתף שלו. אני יותר נמוכה ממנו, והאוזן שלי הייתה מונחת על החזה שלו. שמעתי את הלב שלו פועם.
בום. בום. בום.
הצליל הזה נחקק בזכרוני.
צלילים.
כמה זיכרונות צפים במוח רק מצליל קטן ומוכר?
חורף. תחזור, אני מפחדת לשכוח את הזיכרונות שלי. ♥♥♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...
