"הבה נחיה כל יום כאילו היה יומנו האחרון."
(אובידיוס)
ואחרי כמה ימים דכאוניים למדי, אני מתעוררת ליום חיובי הרבה יותר.
זה נוחת עליי לפעמים, הדיכאון הזה. אני יודעת שזאת הפרעה. אני אפילו חושבת שמדובר ב- Bipolar (הפרעה דו קוטבית...) אבל אני פחדנית מדי לבדוק את זה. אני חושדת בזה כבר שלוש שנים לפחות. אני לא רוצה שיידחפו לי כדורים או טיפולים פסיכולוגיים. אני יודעת מה זה...
אני יכולה להתמודד.
אני מכירה את עצמי.
אף פעם לא שיתפתי אף אחד. אמא שלי לא יודעת... אף אחד. כמעט. אני לא רציתי לספר, אבל הפעם זה התפרץ בבת אחת. אני לא רציתי שידעו.
לא קמתי מהמיטה. לא יכולתי לקום... המחנק הזה, המועקה חנקה אותי אותי. אני שונאת את עצמי ככה... אני לא יודעת למה זה קורה לי.
למה זה קורה לי? זה לא שמשהו רע קרה. זה סתם... זה נופל עליי פתאום.
אני לא יודעת למה... פתאום המוח שלי משתבש. הכל נראה תמיד נורא יותר, חשוך יותר, מאיים יותר. פתאום החיים מתנדנדים לי על הקצה. אין לי כוח לקום מהמיטה, אין לי תאבון, אין לי כלום בראש. המוח שלי ריק.
כשאני מרגישה את זה מתקרב, אני סוגרת את החלונות. אני מפחדת לקפוץ.
אני לא מצליחה לכתוב. אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אף אחד! לא עם החברות הכי טובות שלי, לא עם אמא שלי... אבל אין לי ברירה, כי היא חושדת. היא תמיד חושבת שמשהו לא בסדר איתי. היא תמיד שואלת "הכל בסדר? קרה משהו? את שקטה היום," ואז אני מחייכת ואומרת לה שהלכתי לישון מאוחר ואני עייפה.
אני מכירה אותה. היא תחשוב שאני משוגעת.
כשאני ככה הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות זה לבהות בתקרה ולשמוע מוזיקה. שיר אחרי שיר אחרי שיר בפלייסט שמתנגן ללא הפסקה.
שאלו אותי מה זה "ככה."
לא ידעתי איך להסביר.
אני פשוט לא רוצה לדבר עם אף אחד על זה. אתם היחידים שיכולים להקשיב לי ולהבין אותי. אתם לא מכירים אותי.
אם תסתכלו עליי כשאני רגילה, וכשאני "ככה" תבינו עד כמה ההבדל גדול. אני לא אותה אחת.
הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה "קפצי. קפצי מהחלון. תפתחי אותו ותקפצי."
בגלל זה אני סוגרת את החלונות. אני לא רוצה לקפוץ.
כל דקה שלי כשאני שוכבת בחדר החשוך ושומעת שיר אחרי שיר, לרוב ישנה ומתעוררת לסירוגין, אני נלחמת עם עצמי.
נלחמת עם עצמי כדי לשכנע את המוח שלי שהכל יהיה בסדר ושזה תכף עובר.
כאילו קפאתי במקום. כאילו אין לי שליטה על הגוף שלי. אני אומרת לו, צועקת עליו, תתעורר! למה אתה עושה לי את זה?! למה?! אני רוצה להמשיך לחייך ולחיות ולהינות מהחיים שלי. אבל אז הם נראים לי רייקניים, חסרי משמעות.
אני לא יכולה לצייר, אני לא יכולה לכתוב, לא לחייך ולא לדבר עם החברים שלי. אני משותקת, ואף אחד לא יכול להבין. אני לא יודעת איך להסביר.
אחרי כמה זמן אני מרגישה שאני מתחילה להילחם על עצמי מחדש.
במקום לחשוב על החלון אני חושבת על עצמי.
"תתעוררי, תקומי, תסתכלי מהחלון. הוא לא נועד רק כדי שתקפצי ממנו, הוא יפה. אנשים בחוץ, שמש, ציפורים. יש לך למה לחכות. אולי מחר יהיה יותר טוב, אולי אני יכולה לפספס את ההזדמנות הזאת אם אקפוץ עכשיו?"
ואז אני קמה, ופתאום מתחשק לי לשמוע שיר שלא שמעתי כמה ימים. שיר עם קצב טוב.
אני מדליקה את הפלייליסט שלי, ונכנסת להתקלח. מחליפה את הבגדים ששכבתי איתם, ומסתכלת על עצמי במראה.
אני נראית נורא. העיניים שלי נפוחות, אולי מהבכי, אולי מיותר מדי שעות שינה, אבל אני מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לעצמי:
"עברת את זה. בפעם האלף, אמרת לעצמך לקפוץ מהחלון ולא עשית את זה. עברת את זה, ועל זה מגיע לך כל האהבה, והכבוד, והתמיכה שבעולם,"
אז אני נכנסת להתקלח, ופותחת את החלונות. העולם נראה הרבה יותר יפה ככה (:
ולכל האהובים עליי, היקרים שלי, שאני יודעת שלא קוראים פה, ובכל זאת אני פונה אליהם:
אל תשנאו אותי. בבקשה.. אני לא נעלמת לכם סתם. אני מפחדת להדביק. אני מפחדת שתדבקו בכאב שלי.
כשאני מרגישה טוב יותר אני משלימה פערים, אבל את הדרך הזאת אני צריכה לעשות לבדי. לחיות עם המצאות הזאת לבדי.
אני בסדר.
אני באמת, באמת, בסדר (:
אחרי שהכל עובר, אחרי שה"ככה" עובר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הערב מגיע והגברים צועקים בבתים על כל הרחוב כי ספרד ניצחה ביורו 2012.
10 ה-שירים :
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יש לי מה לומר...
