לא הייתי ילדה שקטה.

הייתי ילדה מפונקת ונוראית, אומרת כל מה שעולה לה לראש, עושה מה שבא לה, לא מקשיבה להורים.

מתרגזת כשלא קיבלה מה שרצתה, עושה מניפולציות עד שקיבלה את מה שרצתה.

המרכז של החברים , כולם סובבים סביבה, עושים מה שהיא אומרת, אוהבים את מה שהיא אוהבת 

שונאים את מי שהיא שונאת.

ילדה של טבע, של בחוץ, של ביחד, אף פעם לא הייתה לבד.

עד שבגיל 9 דוד שלי שמר עליי.

ונגע בי. והכאיב לי. ושבר אותי.

וכשהרכבתי את עצמי מחדש הדברים השתנו, אני השתנתי. 

נעשתי ילדה שקטה ומרוחקת, אדישה לכל דבר, לא הראתי שום רצון או תשוקה למשהו.

התבודדתי. זנחתי את החברים ולא הראתי בהם שום עניין.

הסתגרתי בחדרי. 

שתקתי במשך 3 שנים. שתקתי ובכיתי.

3 שנים עד גיל 12.

אז יום בהיר אחד פציתי את פי ומישהו אחר דיבר בקולי, מישהו הרבה יותר אמיץ ממני.

אותו מישהו אמר לדודי שהוא יגלה אם הוא לא יעזוב.

דודי פחד מאותו מישהו, דודי עזב לצפון ולא ראיתי אותו שנים.

התבגרתי, לא סיפרתי לאף אחד.

התבגרתי בלי תמימות, ראיתי דברים כמו שהם, זה גרם לי לשקוע ולדעוך, לרצות להפסיק לחיות.

עשיתי כמה ניסיונות אך מעולם לא הייתי אמיצה, ואותו מישהו לא הופיע שוב כדי לעזור לי, ניסיונות אלה לא הצליחו.

המשכתי להתבגר, הפעם עם כמה צלקות על הירך שכיסו את צלקות הנפש.

התעוררתי בלילות בצרחות.

המשכתי לבכות.

יום אחד החלטתי שאני לא בוכה יותר, סבלתי מספיק, אני עושה מה שבא לי מתי שבא לי בלי להתחשב באף אחד.

יצאתי. שתיתי. המון. עישנתי. לקחתי כדורים. עשיתי סקס, עם הרבה אנשים. הם היו באים והולכים.

הייתי יוצאת מאוחר וחוזרת בבוקר, הולכת לבית ספר עם הנגאובר, מבריזה מהשיעורים, ממשיכה לעשן בדשא.

מקבלת ציונים גרועים. אבל אוהבת ספרות, נכנסת לשיעורים, אפילו משקיעה, אפילו מרגישה שלמורה אכפת ממני.

לא מקשיבה להורים, צועקים ומענישים ואני ממשיכה לצאת לילה אחרי לילה.

מתגנבת שעה לפני שצריך להתעורר.

שוב קצת חתכים.

לא סובלת את האחים שלי, מקללת אותם, לא מדברת איתם.

לא סובלת את אמא שלי , היא יודעת את זה. אבא שלי בכלל נחשב כלא קיים.

כמה חברים לא אמיתיים , לא באמת אככפת לי מהם. עוד סקס והרבה.

גיל 16, יוצאת עם מישהו.

הרגשה של אהבה, ככה זה מרגיש? כן, אהבתי אותו.

אריאל, בן 36, גאון בטירוף , אהבנו. נפתחתי בפניו, הבעתי רגשות. לא סיפרתי לו.

צומת דרכים, לספר או לא.

שוכבת עם אנשים אחרים. לא מספרת, לא מוכנה להיחשף , נפרדים.

ממשיכים הלאה.

אני עוברת סוג של שינוי, בזה לחלשים, לא מוכנה לחשוף את החולשה שלי בעד הון,

בזה לעצמי על ניסיונות העבר לשים קץ לחיי, מכריחה את עצמי להיות חזקה בהכל,

לעשות רק מה שאני רוצה, לא להקשר, לא לתת לאף אחד לפגוע בי.

גיל 18, סיימתי בית ספר. נרגעתי מעט.

שמתי את המסיבות בצד, התחלתי לעבוד, 2 חברות טובות נותרו איתי מהתיכון.

מפסיקה להחליף בני זוג כמו גרביים, עדיין אין משהו רציני או רצון לזה.

מספרת לחבר טוב. תומך בי, תגובה שמחזקת אותי.

עדיין מתעוררת לפעמים בלילות, לעיתים יותר רחוקות, צורחת בוכה וחוזרת לישון.

קטע עם איזה מישהו.

משהו מכאיב, בן אדם מורכב, סיפרתי לו. הוא היה קשוח איתי, אבל גם אוהב.

לא יכולתי להמשיך להיות איתו, הוא היה כמה רמות מעליי.

מתגייסת. מכירה מישהו.

עושה איתו סקס. בזה לעצמי, אני רוצה לשנות גישה.

אומרת לו שאני רוצה לשנות גישה.

מחכה בשבילו עד שיחליט אם הוא רוצה מערכת יחסים.

ממשיכים לעשות סקס. אני מרגישה שאני מתאהבת בו. מפסיקה לעשות איתו סקס עד שיחליט.

מספרת לו על החולשה. הוא תומך בי.

הוא מודה ששכב עם מישהי אחרת. אני בוכה.

הוא לא מבין למה ציפיתי. אני ממשיכה לבכות.

הוא שואל אם נשאר ידידים, ואני בוכה.

אומרת לו לעזוב אותי, והוא עוזב.

מתעוררת בלילה בצעקות.

בוכה.

לקחת הפסקה.

לעצור שנייה אחת כדי לראות את מה שבדרך כלל אתה רק מסתכל עליו. 
להסתכל במראה ולדעת,שגם אם אתה לא בדיוק מת על עצמך,אחרי כל החרא שעברתם כנראה שלמדתם להסתדר.
לנשום עמוק.
בחירה היא מתנה ענקית.

לא משנה כמה יסגרו עלייך,כמה אבנים יזרקו עלייך,כמה יזלזלו בך,כמה יחכו שתיפול וכמה יספרו לך שאתה כלום ושכל כולך הוא בעצם רכוש של אחר-יש משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממך.

משהו שקיבלת מדבר שהוא יותר גדול מהם.

אתה יכול לבחור.

ואתה בחרת,בין אגרוף לאגרוף שהחיים הכניסו לך-שאתה לא נשבר. 

לא משנה כמה הם ילחשו ויצעקו ויכתבו לך שבסוף אתה תישבר,ולא משנה כמה רגליים מחכות להפיל אותך-זה כמו רוח שמנסה להזיז כי אחרי התהומות שטיפסת מהם ומה שראית שם,אתה יודע שכל נפילה רק מחזקת אותך-ובסוף אתה תנצח.

את האור שלך הם בחיים לא יכבו,כי המתג נמצא מאחורי דלת שרק אתה יכול לפתוח.

אז חייכו, חייכו למרות הכאב והעצב והרגעים שלפעמים בא לכם לוותר, חייכו כי אף אחד אחר לא יצפה שתחייכו.