קשה לי להודות בזה, אפילו בפני עצמי

אפילו כאן , בעולם הפרטי שלי , המחבוא שלי

אבל אני מאלצת את עצמי לעשות כן , כי אחרת חיי לא ישתנו

ואני אשאר לא מאושרת ואכולת מחשבות וזכרונות מרירים .

אז אם זה שווה משהו, אני מודה כאן , בפני עצמי , בעולם הפרטי שלי , שאני אוהבת אותך.

כלומר, אני חושבת שאני אוהבת אותך, הרי אף אחד לא יודע באמת איך זה, לא?

ואני חוששת שמרגע בו נכנסת לחיי אני לא-עצמי , אני נשברת ומתפזרת

מתקרבת ומרחיקה מחבקת ומפנה את גבי .

וכעת , מכשהודתי באהבתי בפני עצמי אני חושבת שאוכל לאסוף את עצמי מחדש ולקשור יחד,

אך הפעם אני חושבת שאשנה את הסדר מעט .

ובינתיים , אין לי עוד מה להגיד.

זה פחות או יותר ממצה את המחשבות שלי בשבוע האחרון,

אין לי מושג מה אני עושה

ואני לא יודעת איך להפסיק