ללא כותרת

אני, אני.
אף אחד לא ישנה את זה, לקרוא כאן פוסטים ישנים בבלוג שכתבתי בו כל כך הרבה בעבר. להפוך את הכל כמעט לטיוטות.
עברו 4 שנים, חלק מהקטעים הם נקודות שהפכו אותי למי שאני היום.
מביכים או לא , הם מאוד אישיים.

אני, אני.
אף אחד לא ישנה את זה, חוץ ממני.
היום אני בת 20 גיל שבחיים לא חלמתי עליו, שתמיד היה גדול מבוגר, כבר לא נהגת חדשה, שנה בצבא לוחמת ח"יר צעירה.
שואלת עד מתי בחוצפה.

אני, אני.
אף אחד לא ישנה את זה, חוץ ממני וגם אני לא ממש מצליחה.
הייתי רוצה להיות מוצלחת יותר, לפעמים בדקות הקטנות שעוד יש לי בלילה לפני שאני שוקעת לשינה כמו בול עץ כבד שהרגע נכרת.
בשקט בשקט, אולי גם הייתי רוצה להיות יפה יותר, אבל אני מאמינה בעצמי ויודעת שלפחות גוף יש לי. וכשיש איפור אז גם פנים. וכשאין גם לפעמים.

אני, אני.
אף אחד לא ישנה את זה, חוץ ממני וגם אני לא ממש מצליחה, ואולי זה לטובה.
צנועה ככל שאוכל, למרות המשפטים שמגיעים: אני אוהבת את עצמי, גם עם הרגעים הקטנים של חוסר הביטחון שמחלחלים בכולנו.
אני חזקה ככל שמצליחה, נפשית וגופנית. שלמה עם הבחירות המוסריות שלי בכל שלב ביום, וגם עם הבחירות הנפשיות, המסעיות שלי והחיצוניות שלי.
בחיים לא התנצלתי על מי שאני ומה שאני.
אני לא מיוחדת ומיוחדת בו זמנית.
גם מוזרה וגם לא שונה.

וכרגע אני מאוד נרקיסיסטית שרוצה לסיים את הקטע הזה. אז להתראות!